מה שצריך לעשות עכשיו זה לכתוב סיפור חדש. יפה. מתוחכם. נורא גדול. רק חמש פסקאות וזה הכול. לא יותר מזה. חמש. חמש. חמש. שלושה כיוונים לרוח. צפון, מרכז ואחורי. ושלושה סודות לאדמה. אחד רחוק יותר מהשני. נגמר הדיו, נקנה חדש, אזל החומר, בא אל קצו. ופה, בין השורות דמויות עולות למעלה מחייכות בהנאה, מוצצות חייהן מן המלה. יום אחד, לפני הרבה שנים, הלך אדם עם רעיו, דיבר אתם על עסקים. הנה הוא אומר להם: " אני מעוניין לעשות עסקים. " הם אומרים לו " לא כדאי. עזוב. למה להסתבך סתם. " והוא אינו מבין. מדוע לא? אינו מבין בכלל. אחר כך הוא אומר " אני רוצה לעסוק בגרביים. למכור ולקנות. כמה שיותר. " הם משתתקים. " גרביים? " הם אומרים. " גרביים? " ואז נכנס לתוך השיחה צליל נוסף. רכבת חוצה פסים. נכנס צליל שקשוק הגלגלים. נחירת הקטר, נשיפת הרוח על גבי הקרונות השועטים. ובהם, בקרונות, המון אבקה לבנה, וגם פיסות ברזל ומעט כותנה. אין לו, לאדם הזה, מה להוסיף. הוא נכנע. הם אומרים לו " בבקשה. עשה עסקים. בגרביים. אם זהו רצונך. " והוא- מה הוא? איזה מן אדם? אדם מן הישוב. איש נחמד וחכם. שמו צריך להיזכר היטב כי הוא חשוב ומיוחד ותרומתו לעלילה בל- תיגרע. הוא שמו עזרא. אך לא רק. שמו עזרא השובב שכן שובב הוא בעסקיו. הוא ממשיך לנהל את השיחה. אחר כך זה נגמר והוא שב לאוהלו, יושב בו ומתכנן את צעדיו. באוהל נכנס חום. בלילה- קור. הוא נחשב לאדם בעל תובנות. הוא בעל תובנות. אם ימכור גרביים יהיה לו המון זמן לבלות. הוא נשאר באוהל. נשאר בו ומחשב צעדיו. באוהל יש גם כריות. מחצלות. קומקום בעל פיה בוהקת. שפע גללי- עיזים. הוא דורך על משהו לא- נעים. יושב באוהלו ומאזין. ערב יורד בעצלתיים. הרים באופק נישאים בינתיים. הוא דומה קצת לבדואי. אך בסך הכול הוא אדם נחשב ואמיד. בדואי כזה. עם גמלים וכל היתר. הוא בדואי. כל עוד נפשו בו בדואי יישאר. בדואי כזה. בדואי. בדואי. הוא נשכב על הארץ. הארץ שלו. הארץ הזאת היפה. מלקק את מה שנשאר על שפתיו. מעט משהו קל. הוא סופר את הזמן שעובר. הוא אמנם צעיר אך בכל זאת יודע מה לומר. הוא ניגש לחבריו. הוא עשיר במלים. דומה לתיש מאוהב. הוא בדואי ואוהלו נטוי באמצע שום מקום ועוד אוהלים כאלה צפופים. והוא בפנים. זקנו ארוך ואוזניו פנימה מתכחשות לייסורים. הוא בודק משהו באוהל. בודק את ידיו. הוא עונה לעצמו על שאלות. אחר כך מכחיש את תשובותיו ומנסה להפסיק. הוא בוחש בצעדיו. דומע מעט. אבק דר בתוך עיניו, אבק נחשב. אבק כזה של ארץ נושמת. הוא פותח עיניים ורואה- נכנס לאוהל. נכנס אדם עמוס גרביים. עמוס- מכל הצבעים. כחולים. סגולים. ארוכים מאד. קצרים. נטויים, מאושרים, כפולים ומסובכים. עזרא נמצא מול בעל הגרביים. עזרא הבדואי. עזרא. עזרא. עזרא. הוא שומע בקולו של הגרבאי ואומר לו לשתוק. הגרבאי אומר לעזרא הבדואי שיש לו המון גרביים שהוא רוצה להפיץ סביבו, ושעזרא יכול לעזור לו בזה על ידי היותו סוחר. הוא מבקש מעזרא, הבדואי שבאוהל, לעזור לו בהפצת הגרביים. הוא מבקש ממנו לעזור לו למכור אותם ולהרוויח ממון. עזרא יודע שהגרבאי הזה רק מנסה להרוויח. בכל זאת הוא מחייך. הוא דווקא מעוניין בזה. הוא אומר לגרבאי הזה לתת לו כמה גרביים וללכת. כך הוא יוכל לבחון את הצעתו. שיחזור מחר בשעה אחת עשרה ועשרים, אז יאמר לו עזרא מה בדעתו לעשות בקשר לעניין הזה המקסים. עזרא לוקח את כמות הגרביים שניתנה לו ומביט בהם. הגרביים דרושים לו על מנת להפוך לסוחר מצליח. הוא זקוק להם. נראה כי הוא בוחן אותם היטב. היטב בוחן ומאזין. מי יודע מה יחליט. אולי יחליט שזה לא בשבילו. אולי דווקא כן. הוא דווקא אחד כזה שמוכן פה ושם להסתכן. כמה מהגרביים מוצאים חן בעיניו. הוא ממש נחמד. עזרא הבדואי. הבדואי מהאוהל ליד פסי הרכבת, ליד המדבר, ליד האבק, ליד האוויר והשמש ושאר האנשים הבודדים, איש באוהלו, מחנה הבדואים העבריים.
עזרא הבדואי המוזר מתבונן בגרביים. הוא מבין שהם גרביים. הוא רוצה למכור אותם. נדמה לו שיוכל להתעשר. בתור בדואי עליו לקחת חלק בדברים רבים. ממש המון דברים מעניינים. למשל בתור בדואי במחנה הבדואים העבריים הוא צריך למנוע מאויבים לפלוש אל המחנה כדי לבזוז ממנו דברים יקרי- ערך. עזים. גמלים. דוָדים. מכוניות ישנות. צמיגים. הוא חייב קצת לבשל למען כולם. פעם הוא בישל משהו וכולם אכלו ונהנו. הוא רוצה למכור את הגרביים. הוא מחליט להיענות לבקשתו של הגרבאי ולהפוך לסוכן של גרביו. הוא הולך לישון עכשיו כי הערב כבר החשיך את שמיו ופנה אל הלילה עד יעבור זעם. אחר כך מתקרב הוא אל מקום השינה באוהלו. זה מקום כזה בטוח, נוח, ובו הוא נרדם. הוא נרדם. הוא מתעורר עם צלילי תרנגול הבוקר המשכים קום. הוא מתעורר ונזכר בגרביים. פתאום זה נראה לו מוזר למכור אותם. " בשביל מה? " הוא חושב. " מה יצא לי מזה? " הוא ממהר לשתות משהו ויוצא אל מחוץ לאוהל. שם, בחוץ, בדואים נוספים, יצאו מאוהליהם, עושים תרגילים. הוא עושה תרגיל גופני פשוט. מותח את ידיו ואת רגליו היטב ואחר כך מכווץ את שריריו. הוא מחייך בהריחו ריח לחם נאפה וריר זב מפיו, נינוח ושקוף, לאורך סנטרו ועד למרגלותיו. חשוב לו למכור את הגרביים. הגרבאי יבוא. ידבר אתו. יאמר לו את דברו. הוא מביט ביתר הבדואים הנחמדים. בדואי אחד קופץ להנאתו ואחר מסתובב סביב חבל ישן. הוא נמרח על הקרקע ומביט אל רגבי העפר הדקים והחרישיים. לומר לגרבאי את האמת. זה מה שהוא רוצה. לומר לו שהוא מסוגל למכור בעבורו גרביים כמידת יכולתו. הוא נמנע מלעשות עוד תרגילים ומונע מהאחרים את הטוב. רוצה הוא לאכול עיסה. או לטבול ראשו במי- קרח. כך או כך יהיה לו מה לעשות. יביט עוד קצת באותם גרביים. אחר כך יקרא בספר הזה, אותו הספר שנמצא בכל האוהלים, אותו הספר שמאפיין את מחנה הבדואים העבריים. הוא נחמד אך לא רוצה להביט באיש. נכנס לאוהלו, שם לעצמו נעלי ספורט קלילות שקנה בחנות שמחוץ למחנה. הוא רוצה לרוץ. ירוץ. ירוץ וייהנה. אחר כך הוא יוצא לריצה. רץ קצת והם, האחרים, חלקם כבר אוכלים, ואחרים עדיין מתעמלים בתרגיליהם המיוחדים. הוא רץ ורץ ומזיע מתוך גופו מי- מלח דביקים. מזיע על העור, ובידיים ובין העצמות. הוא מזיע ומתנשף. שמש עדיין מאחרת להופיע, רק אורה שופע סביב, אורה מתפתח עם כל יתר הדברים האלה שמנסים להשתלב זה בזה באופן הכי צודק שאפשר. עזרא מנסה לרוץ יותר מהר. לבו הולם אף על פי כן. רץ ברגליו. זהיר בצעדיו. הוא מנסה להחליט לאן יפנה. אחר כך הוא עוצר, פתאום עוצר, הוא נמצא במקום אחר במחנה. שמש כבר הפציעה. ציפורים כבר צייצו. הוא נשבע לעצמו. נשבע לסביבה. מכנס מחשבותיו וצועד לעבר אוהל אחד, צבעו וורוד בוהק, בו מכונסים בשקט מספר צעירים עכשוויים, סועדים בפת שרויה בחומץ ושותים משקה נחמד, תערובת של כמה מני מיצים משולבים זה בזה בתוספת תבליני- הרים וחלב- פרוצות. הוא שותה מעט. חלב הפרוצות קצת מר אך לא כל כך טעים. הוא מעדיף להתרכז בטעם של המיצים. הוא שותה עוד קצת ומשלם. התשלום הוא שעליו לשיר בעבור כולם שיר אחד מתוך אותם שירים שידועים לרב במחנה זה בו מתגוררים בבטחה ובשקט מופתי אותם אנשי- חכמה ודעת מקרב עם הבדואים העבריים.
עזרא הבדואי המתוק סיים את שירו והוא כבר בדרכו לשום מקום מיוחד. אולי רק בא לו קצת לנוח מהריצה וכל זה. הוא גם מתרגש מכך שימכור גרביים לכולם. ימכור תמורת פיתות למשל או תמורת אהבת הפרוצות. הוא מעוניין לסגת לאנשהו. אולי אל ביתו אוהלו הקטן, בו הוא יושב ושם הוא חושב. נראה לו מיותר למכור גרביים לאנשים. מה יעשו בהם? הכי הרבה יגרבו. לא יותר מזה. בשביל לגרוב לא שווה להתאמץ. נמאס לו מהרעיון של הגרביים. במקום זה הוא יהיה פקח שמפקח שהכול בסדר. כבר הגיע לגיל בו הוא חייב להבין מה בכלל קורה אתו. מספיק נח. הוא חייב לעשות משהו עם עצמו. כבר בן שלושים או משהו כזה בן שלושים שנים. הוא חייב להחליט מה יקרה אתו. זה חבל ככה להתבטל. זה חבל. עדיף כבר לפקח על משהו. לבדוק שהכול בסדר. שאף אחד לא הורס לעצמו את החיים. שאפשר. שצריך. שמותר. הוא יפקח ויאמר. אך כיצד יגיע לזה? אינו יודע. ומה עם הוריו? הם בעיר הגדולה חיים בנחת והוא תקוע פה בלב המדבר הזה הקטן, הטבול במרכז העיר כמובלעת אפורה ובה לומדים לאהוב ולשיר.
עוברת שעה ועזרא כבר עייף. מה יעשה? הוא מתרגש. אפשר. ראוי. נדמה לו שהוא יכול להחליט בעצמו מה לעשות. יעשה סיור בין האוהלים ויראה דברים חדשים. כבר שנה הוא במקום הזה שבו מקבלים החלטות לגבי המשך החיים. החלטות שהעתיד נוטל בהן חלק נכבד. הוא יכול להיחשב כבדואי כזה רק למשך חודש נוסף. אחר כך עליו לחזור אל הרגיל והסואן, ושם להתארגן. אך מה הבעיה בכל זה, שאין לו שום מושג מה באמת יעשה. הוא נבהל קצת מבחורה שיוצאת מהאוהל שלה, בידיה חלב ובראשה שיער ארוך. הוא נוטה לפחד מכל דבר. גם מדברים קטנים כמו בחורות צעירות כאלה שהחלב שבידיהן אינו מזיק לאיש. הוא מתבייש בעצמו. מה יאמר לגרבאי הזה כשיבוא. הוא ניזון מתחושותיו. מביט מסביב. הרבה הרבה אוהלים יש כמו שלו, פרושים מסביב, מלאים באנשים שמנסים להחליט מה להיות בעתיד. הוא יושב על הקרקע. היא קשה. ישבנו נוגע בה ברכות. הוא רוצה להתארגן. להספיק ללמוד. לטייל. לרוץ. הוא. נשמתו פורחת בתוכו. יש לו רעיון טוב. להיות. להיות אביר. אם יהיה אביר יוכל להציל נסיכות ולקחת אותן עימו ליערות. אבא ואמא יבואו לבקר היום. יתנו לו כוח להמשיך. הוא רוצה לחייך לקראתם. הוא צנוע. גרונו עמוס - ריחות. הולך קצת במחנה ושוקע בהרהורים. נמאס לו להיות בדואי. הוא רוצה להתיישב באיזה מקום נחמד, להיות איש - העמים. איש - שורשי. איש נכבד וגדול. אמיץ וחכם. בעל בית בביתו ושליח במצוקתו. הוא נדרש לאומץ רב כדי להביט אל תוך עצמו ולדלות מבפנים את כל אשר בו. הוא מחכה בקוצר רוח לגרבאי שיגיע רק בעוד אולי שעתיים שלוש. אולי משהו כזה. העניין הוא שהגרבאי לא יודע שהוא כבר החליט לוותר. הוא יתבייש להודיע לו את הבשורה הזאת. ירגיש שהוא פושע כנגד כל היגיון בריא. והוריו יגיעו בחמש. יביאו לו עוגות שיאכל וייהנה. שיהיה לו טוב. הוא נורא נורא רוצה לשיר אך אינו יכול. אם ישיר ישמעו אותו ויאמרו לו שהוא עורב גדול וכחול. הוא חמוד. רוצה גם להביט אל השמים המונחים מעל המחנה. הוא שפוף מעט. שפוף כזה. עיניו משוטטות בין האוהלים האלה. הוא יפה ואין לו כוח עוד לנדוד. רוצה לשבת כבר איפה שלא יהיה ולסעוד את ליבו במטעמי – ארצו. הוא יביא להם, לזולתו, הרבה אושר. יביא להם גם אהבה. אך בינתיים הוא פה, כלוא בין הגדרות, מחכה למוצא פיו של עצמו. הוא נכנס לאוהל אחד, בפנים אדם זקן יושב, אחד שלא החליט מעולם וגם לא יחליט שום דבר. הוא מדבר אתו קצת. " איש זקן. אמור לי, מה עליי לעשות? " הזקן אומר לו " עליך להריח פרח אחד ולא יותר. עליך לדרוש את מה ששלך ולא לוותר. עליך לעמוד ולהשגיח פן תבוא הרוח ותעיף את כל משאלותיך אל הרחוק רחוק, שם הן יתפוגגו וייעלמו כמו ציפורים משונות " . " אך אמור לי, זקן נכבד, מה אתה יודע, שאני עדיין לא? " והזקן משיב לו אחר כך את תשובתו " אני יודע רק דבר אחד. שאני הנני אני ושאתה הנך מה שהנך מעוניין להיות. ואם אתה יודע זאת אין לך אלא להתמיד בדרכך ולגלות בה את חושיך. לעמוד בה כהרגלך, לטמון בה את כל כוחך. היה שלום. אני עסוק. בא לי לעשן מקטרת טובה. ביי, להתראות " והוא עוצם את עיניו ושוקע בחלומות. עזרא מכוון צעדיו אל מחוץ לאוהל של אותו איש, שתמיד חי פה במחנה הזה, לא יצא ממנו וגם לא יצא. עזרא מבין דבר אחד חשוב. עליו להפסיק להתאמץ כל כך. זה רק גורם לו לשיעול כזה אביבי. הוא רגיל כבר לכאלה דברים ובכל זאת זה גורם לו לחוש שיעול לא נעים. בסוף הוא חוזר לאוהלו. אוהלו - שלו. אותו האוהל ממנו יצא קודם, כשקם, לפני כמה שעות. הוא יודע שכדאי לו לנוח, לפני שיפגוש שוב את הגרבאי באחת עשרה ועשרים דקות.
עזרא מנסה בכל כוחו להפסיק להיות כזה לחוץ. אין לו חשק להיות לחוץ. אם יהיה לחוץ כל כך לא יישאר לו זמן גם לדברים אחרים, חשובים יותר, כמו לנוע במחשבותיו על פני מישורים כסופים. הוא יושב באוהלו המגניב וחומד את חפציו, ביניהם יש גם איזה פיל קטן בעל תכונה של קרנף. וכן ג'ירפה אלכסונית מתנשאת עשויה צמר ואגוזים. הוא מביט בחפציו ומתרגש מנוכחותם. הוא שיכור מאהבה כלפי כל הסובב אותו. קרוב הוא להחלטה לגבי גורלו. הוא נושק את ידיו שלו. מגיע למסקנה כי עליו להיות בסופו של דבר מישהו כזה שיכול בכל שלב להפוך למשהו אחר, כמו דג כזה משתנה בים. הרחק מהחוף. הוא מעשן סוג של טבק אפור בעל ניחוח וורדים מתוק. גרונו סופג את ייאושו. הוריו יבואו בחמש, בידיהם עוגות וממתקים. ואז אולי יספר להם כי החליט להיות אדם בעל צרכים. הוא מפסיק לשמוע ומתחיל לנגן. דומה הדבר לצב שטומן ראשו עמוק בשריונו הקשה. טומן ונרדם. הוא נרדם מעט. עוצם נשימתו, מחריש, סופג חלום ומתחיל למנוע מעצמו את הסביבה הזאת שבה כבר שנה הוא מתהפך. במשך השנה הזאת ראה עזרא הבדואי המקסים המון המון המון דברים חשובים. ראה גמל מנסה לצוד צמחייה קוצנית למאכל. קקטוס בשרני. אוהב עזרא את המדבר הזה שעשו בני העיר למען מחליטי ההחלטות. הוא אוהב אותו וחושש להידמות לו- להפוך בעצמו למן מדבר חם. מדבר- צייה. מדבר עמוק. מדבר גדול. הוא נוכח לדעת פעמים רבות במהלך השנה הזאת כי מיותר לחלוטין לנסות ולהבין מה בעצם מסתתר מאחורי עיקרי- הדברים. הוא כעת פוקח בעדינות רבה את שתי עיניו. מה יעשה? בעצם כעת עליו לשמור חצי שעה. קודם יאכל משהו ואחר כך יתארגן. השעה כבר עשר כמעט. בכוחו למצוא לעצמו פת. נוכח הוא לראות כי עייפותו פגה. הוא רענן כביום היוולדו. גודלו של האוהל מאפשר לו לנוע בו בחופשיות אך בדוחק. הוא מרים את ראשו ורואה משהו מעניין, סתם איזו חתיכת גבינה בעלת צורה מיואשת. הוא אוכל אותה. אחר כך בולע ולבסוף חש בטעמה המעניין. העובש הרב שהצטבר על דופנותיה גרם לו להבין שיש עוד דברים פסולים בעולם, ושלא צריך להפסיק לקוות. הוא יוצא את האוהל. ביציאתו הוא ניגש לאוהל שכן ושואל איפה עליו לשמור. באוהל השכן אומרים לו משהו כמו שעליו לשמור במתחם הגדול, בו נמצאים כלי הרכב האמיתיים ואתם גם העצים הנסתרים ושאר הבורות וענייני- האבנים. הוא מתחיל ללכת לשם אך לא מפסיק את הליכתו עד הגיעו שמה. בעת הגיעו הוא נכנס אל משרד השמירה וחותם את שמו, שייוודע לכל כי הגיע וכי עומד הוא למלא את משימתו. בעזרת השם הוא מתחיל לשמור ואחר כך ממשיך וכך כחצי שעה, בה הוא מתפלל לפני בורא העולמות כי ייתן לו כוח לנדוד עוד ולהביע את תחושותיו ללא כל בעיות. הבעיה היא שקשה לו מאד להימנע מלחשוב על עתידו. רוצה היה גם לדעת אם באפשרותו לשים לב גם לעצמו. נכון שהוא בסך הכול עזרא השובב. נכון שהוא רק קטן ורק כלום ורק אפס. אך מה אם בכל זאת טמון עבורו משהו אי שם במרחבי הזמן? מה אם יודיעו לו יום אחד כי הוא נועד למשהו כזה יפה? כזה חינני? הוא מסיים לשמור באנחת- רווחה ומודיע לממונים עליו כי ערבה לו השמירה. הממונים מודים לו ונותנים לו שמץ- עוגייה ועוד כוס חלב עשויה מגופיהן של פרוצות המחנה המחכות תמיד לבוא- שעתן בכיליון עיניים ובחרדה. הוא מבין את מצבו. בעוד כמה זמן, ממש לא הרבה, יגיע הגרבאי המטורף לשמוע את תוצאות חשיבתו, ויהיה מעוניים מאד לדעת אם אמנם יהפוך עזרא הזה לסוכן מן המניין של גרביו המתכלים מעצמם. עזרא מתקרב אל הרגע בו יעמוד מול עצמו ומול ענינו ויצטרך לתת את הדין על מעשיו. הוא מתרגש מעט אך אין לו כל צורך בכך. הוא רק צריך להבין שכעת יתנו לו את מבוקשו. מעט מזה ומזה וזה הכול. אין לו עוד מה לרצות. הוא בעצמו יודע שהדברים לא זזים מעצמם. לבדו יודע כי יפה להקשיב לקולות נשימתו בטרם יכריח עצמו ליהנות מכל דבר אחר וכמובן מעצמו. אך הדבר אינו כל כך חשוב. כי עזרא נתקל לפתע בזבוב. הזבוב נוגע בו קלות, הוא שותה את החלב ומרגיש רגיעה בתוך עיניו. הוא שותה ושותה. טעים למדי. חלב – פרוצות ריחני. כל כך טעים שאפשר לשתוק. הוא בודק סביבו ומתחיל לשוב בשקט לכיוון האוהל, אלא שהפעם מחכה לו שם מפגש כזה נכון, מפגש עם האדם הזה, איש הגרביים, איש העולם והניסיון. ודווקא אז הוא מתרוצץ. לולא שמר עכשיו על כולם לא היה מתבייש. אך הבושה בו סוערת והוא מבין שעכשיו יצטרך לתת את הדין. כששמר ראה פרצה אחת ולא אמר דבר לממונים. חוזר הוא אחורה ונכנס למשרד. מה יהיה? האם יאמרו לו כי בגד? ואם כן? היענש כהוגן? ואולי רק יעשו ממנו איש חדש? או יגרמו לו לתועלת רבה? תועלת. מה התועלת בה?
לא כל מה שסופר פה נכון. למשל עזרא לא כזה נחמד כל הזמן. הנה, כעת, יענישו אותו על היותו בוגד נאלח. הוא עומד מול השופט. השופט במקרה הזה הוא קצין אחראי שתפקידו להרוג בוגדים. הוא הורג את עזרא ושם את גופתו בתוך האדמה. עזרא אומר לו שלא יפה לעשות כך אז במקום הוא דן אותו לשתיית ליטר חלב- פרוצות במכה אחת. עזרא שותה וניצל. כעת הוא חופשי לשוב לענייניו. הוא צריך לדאוג לענייניו. זה חשוב מאד שיעשה כך. שידאג. אחר כך הוא מופיע באוהלו. עם היכנסו לאוהל הוא חש צמא. חלב הפרוצות גרם לו לצמא. הוא ניגש למקרר ומוציא בירה. אך אין מקרר. לכן הוא ניגש למקום אחר ולא מוציא כלום. רק מנסה ללגום מתוך בקבוק ישן מים בלתי- נראים. הוא מחכה עכשיו לכך שלפתע פתאום משום מקום יופיע איש הגרביים. גרבאי. איש- גרביים. איש זה יופיע עכשיו ויחכה לדעת מפיו של עזרא השובב. עזרא רוצה שהוא יבוא. אם יבוא יארח לו לחברה. כשהגרבאי מגיע עזרא נותן לו הרגשה שהוא רצוי אך מודיע לו חד וחלק שהוא לא רוצה בכלל שום עניין עם גרביים. הוא מודה לגרבאי ומחזיר לו את הדוגמאות. הגרבאי אומר לו מה לעשות. " שמע לי, מר נמהר, אל תהיה כזה. מה אכפת לך? אינך רואה? אלו הגרביים בלבד שעושות ממך איש נכבד. " אך עזרא אינו משתכנע. הוא אומר שאין לו חשק לכל זה. שהוא בכלל לא מעוניין. עזרא אינו מעוניין. הוא כועס. למה מכריחים אותו, אינו מבין. הוא נותן לגרבאי עוד קצת לדבר ואז אומר לו להסתלק. הגרבאי נעלם ואיננו. זהו. תם ונשלם. אך לא לחלוטין. מה שנשאר עוד זה להסביר את סיבת האירועים. הגרבאי כבר רחוק. אפשר לדבר. לא ייעלב. יישאר כפי שהוא, פגוע וכואב. עזרא לבדו באוהל. בסוף לא שיתף פעולה. סתם עשה הצגה. חבל. הוא קם וממהר אחר הגרבאי, אף מוצא אותו צועד, ואומר לו " עצור, עצור, אני שלך. עשה בי כרצונך " . אך הגרבאי רק אומר " אין דבר. לא חשוב. העיקר שלא נרגיש שוב נמוכים כל כך. היה שלום, תינוק. להתראות פרחח " . ועזרא לא מבין. הלא רק לפני זמן קצר היה כל כך נחמד. הוא רוצה להבין. מנסה ונכשל. אחר כך הוא מביט בארץ. יבשה. הוא מפעיל את חוש הראייה כדי למצוא בסביבתו משהו מעניין. הוא מוצא חיפושית אוכלת משהו קטן. בתוך ריקבון. הוא מרים אותה. רגליה נעות במהירות ללא תנועה. הוא מפיק תועלת מכך שהיא כזאת קטנה. הגרבאי הלך. אין מה לעשות. אולי צריך להבין שלא כולם תמיד רוצים ולפעמים קורה שאין בכלל דברים בגו. הוא עומד במקום הימצאו. עוד נותר לו זמן להחליט מה להיות בחיים האמיתיים. עוד חודש אחד במחנה הבדואים העבריים. בחמש יבואו ההורים. בחמש יביאו ממתקים. הוא רוצה להצליח אך לא בכל דבר. בעיקר אינו מעוניין למכור גרביים לכל יצור שרגליו היחפות מתחננות לפיסת בד נמתחת שתכסה אותן. הוא מחליט לנסות להתייאש. אך זה לא עוזר. במקום זה הוא נועץ רגליו בחול. רגליו ננעצות. הוא נופל אל האדמה ומניע עצמו עליה. היא סופגת אותו ומתפתח ביניהם משהו קסום, מהמם. הוא מונח על הארץ. הארץ מונחת מתחתיו. הוא שמח מאד עכשיו. הוקל לו. הוא חופשי. שם פעמיו אל הגדר, אל אותה הפרצה שראה, טרם תוקנה. הוא רואה אותה. עובר החוצה. בורח אל העיר. נעמד בעיר בלי כסף בכיסיו. בלי כסף. הוא נועד לגדולות. אך כעת מה יעשה? הילך אל הוריו? חלפה שנה. ברח כעת. אם יתפסו אותו פה יעשו לו מה שעשו לזקן ההוא, שפשוט הוכרח להישאר שם לתמיד. ואם לא- יאלץ להסתתר. לפיכך הוא חוזר פנימה, נכנס דרך הפרצה ברגע האחרון, ומנסה להחליט החלטה נכונה. מחליט משהו, הולך למשרד ההחלטות. שם מחכים לו כבר למעלה משנה. " נו, סוף סוף " , הם אומרים לו בחיוך. " בפיך תשובה? " " אני רוצה להיות ענק. גדול. הכי שאפשר. ואף יותר. אנא, תנו לי לצאת מפה. אני מבקש. רצוני. אני רוצה. אני רוצה לצאת. " והוא יוצא דרך השער עוד לפני שבאו ההורים. אותם הוא פוגש ממש בחוץ והם נרגשים. " נו, אז מה אתה תהיה בסוף? " שואלים. הוא אומר להם שמפני שלא רצוי להשאיר את האוכל בחוץ שעות רבות יאכלו עכשיו ואז כבר ישמעו מפיו נסים ונפלאות. הוא אוכל בחיוך. טוב לו כעת והוא רוצה להיות יעיל. הוא נכנס אל תוך נפשו ומוציא ממנה צחוק אחד. הוא נושם. האם אומרת לו שיהיה זה יפה אם יתחיל כבר עתה במילוי משאלות לבו. הוא מבקש ממנה לא לחשוש להביע בפניו את דעותיה. היא נמלטת לשתיקה והאב מהסס ואומר " אני יודע. אני חושב שכדאי לך פשוט לחיות. השאר כבר יבוא מעצמו. אל תדאג. אנחנו פה אתך. מה שתעשה יהיה מצוין. נחמד ככה לראות אותך חמוד כזה, מתוק. תן לי את ידך. אני רוצה לבדוק. " האב מנסה לקרוא את העתיד אך זה לא עוזר. הוא מפסיק ואומר לבנו " תודה שאתה לא באמת מבין מה קורה. " ועזרא נכנס לתוך דבריו ואומר לו " אני מבין רק את מה שאני רואה. " וכך הם מדברים והאם נוברת במגדלי- שיניה , פותחת פיה לפיהוק ומפסיקה להקשיב. האב מיתמם, הבן מתעלם. אין כבר שום צורך בשום תקשורת. הכי טוב במצב הזה לשתוק ולחכות. אולי יבוא אות משמיים כי הגיע הזמן לזוז או פשוט להרים ידיים. עזרא נכנס לפתע לקטע של התנצלויות ואחר כך הם צוחקים. הוא אומר שנעים היה לו במחנה הזה וכי יש לו כוח לגלות דברים חדשים.
