בלילות חורף

בְּלֵילוֹת חוֹרֵף

בְּלֵילוֹת חוֹרֵף צָעַדְתִי אֵלַיִיךְ,

אָז רוּח שָׁרְקָה, כּוֹפְפָה צָמַרוֹת.

עֵת הָלַכְתִי לְבַד, מְבַקֵשׁ אֶת פָּנַיִיךְ

שָטַף לוֹ הַּגֶשֶׁם, הִכָּה חֲצֵרוֹת.

אַגָר הַּפֶּרַח אֶת מֵי הַּגֶשֶׁם.

עֵץ מְיוּתָם כּוֹפֵף אֲמִירוֹ...

וְאוֹר לִי הִבְהֵב, כְּמוֹ קָרָץ לִי לַּגֶשֶׁת                        הַּמְכַוֵון אֶל בֵּיתֵךְ הוּא, הַּאֵלֵךְ לְאוֹרוֹ?

יָרַד הַּגֶשֶׁם וְהִכְּתָה לָה ­רוּח.

שָׁפוּף הָלַכְתִי כְּאוֹתָן צָמַרוֹת.

אֶת אֶלוֹהַיי רַק בִּקַשְׁתִי לַנוּח

וּפֶתַע כָּבוּ בְּבֵיתֵךְ הַּאוֹרוֹת.

חַשְׁכָה לָה הַּדֶרֶךְ לֹא רָאִיתִי דָבַר.

יִלְלָת תַּן נוּגָה גָוְועָה בְּהָרִים,

וַאֲנִי כְּנָוַוד עוֹד תּוֹעֶה בַּמִדְבָּר

אוֹבֵד כְּסוּמָא בַּלֵילוֹת הַּקָרִים.