ידידות / נעמי רוזנברג

יְדִידוּת

 בַּיְּדִידוּת הַזֹּאת

הַכְּבוּלָה בַּאֲזִקֵּי הַזְּמַן,

אֹחַז בְּעֹז.

פָּנַי

אֶל פְּרֻדֵּי הָרְגָעִים

הַנִּתָּנִים לִי כְּמַתָּת.

אַיְשִׁיר מַבָּטִי בָּהֶם:

הַתְדַבֵּרְנָה עֵינַי?

הַרְבֵּה שְׁתִיקוֹת יָדַעְתִּי,

כֹּה מְעַטּוֹת הֵן הַמִּלִּים

הַמֵּיטִיבוֹת לִקְלוֹע.

הֲתֵדְעִי כַּמָּה יִחַלְתִּי

לְאֵלּוּ הָרְגָעִים?

רַק מִלָּה אַחַת,

מִשְׁפָּט קָטָן.

אֵין צוֹרֶךְ בְּמִלוֹן אֶבֶן – שׁוֹשָׁן

וְלֹא בְּקוֹנְקוֹרְדַנְצְיָה,

רַק לַהֲגוֹת אֶת הַשֵּׁם

בְּעֵינַיִם מְלַטְּפוֹת וְדַי.