שם האדם הוא דבר חשוב מאוד, והוא בעצם צינור החיים של הנשמה והגוף, כמוכח בתנ"ך, וכמבואר בספרי קבלה וחסידות.
בגמרא מסופר שרבי מאיר היה מדייק בשמות, והיה מגלה את תכונות נפשם של אנשים לפי שמותיהם.
השקפה זו הביאה אותי להרהר ולחשוב - אם כך, מה גורלו של כינוי שניתן לאדם - בכלל ומה השפעתו וגורלו של הכינויי שניתן לי - בפרט?
כינויי הקודם - שיר השירים!
קשה האמין, אבל ביום שכונתי כך, חשתי במשב רוח חולף על פניי. באותו הרגע עברה בי צמרמורת מהולה בריגוש עלאי. תחושה שקשה לי ולא ניתן ממש להסבירה.
היום אני סבורה, נוכח ההשפעה החזקה של אותו שם מיתולוגי על חיי והתנהגותי הבלתי נשלטת, שאותו משב רוח - היה מעין משב רוח כישופי. נדהמתי לגלות כיצד בהתאם לאותה ההשקפה, נכנסתי בקלות לנעליה של אותה הנערה, והדימוי בכינוי השתלט על רוחי ונפשי באותה הרפתקאה קסומה באותו סיפור האהבה.
כמו לנערה בשיר השירים, גם לי היה אהוב שמצאתי, שכל חטאו היה בכך שנקרא לדרכי ונכלא על ידי באותו סיפור אהבה ממכר והזוי.
שיר השירים הוא דו-שיח הזוי בין נערה לאהובה. כאשר אותה הנערה בשיר השירים דרוכה כולה בציפייה לדפיקת אהובה על דלת ליבה.
גם היא, באותו מסע של חיזור מדהים, שמעה את אהובה בשלב המוקדם, מתחנן: "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי".
והוא, כדי לתרץ את הבהילות שבקולו ופרץ אהבתו הפתאומית, הוא מתנצל "שראשי נמלא טל קוצתי רסיסי טל".
כמוני, ענתה הנערה ספק לו ספק לעצמה:
"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?"
זה היה מצחיק ומתסכל כאחד, כי כמוני כמוהה הכנות לקראתו נעשו הרי לכבודו! ובמשך ימים רבים, היא ישנה ולבה היה ער לקראתו. ובכל זאת ההססנות שבה הכשילה למעשה את רצונה העז לפתוח בפניו, בזמן המתאים, את דלת תשוקתה.
התיאור המפורט והאינטימי של הכנות הנערה הותאמו בדיוק להכנות הרבות שלי לקראתו, שלא ביקשו אלא להוסיף לאווירה הארוטית בדו-השיח שנתפרשו אחרת ונתבררו בסופו של דבר כסיפור אהבה מדומה.
כפי הנערה, ראיתי אותו ודמיינתי אותו קרוב ומוחשי כולי מלאה פחד מהול בהתרגשות.
ריחות הבשמים שבידי הנערה הושוו בעיני לפרץ המיילים הסותרים וההתלבטויות שזרמו ממני ולמעשה סימלו את ההתרגשות ואת ההכנות שלי כמוהה לקראת "ביקורו".
אולם הפנטזיה הארוטית של שנינו - של הנערה ושלי, הסתיימה שלא במתכוון במפח נפש. שכן, כאשר גם היא וגם אני פתחנו את הדלת לקראת אהובנו, הוא בסופו של יום, חמק לו, ככתוב: "בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני".
עיקר שיר השירים הוא בקשר בין אוהבים, קשר מיוחד ושונה שעל פי הפרשנים במידה מסויימת אפשר לייחס לו קדושה אלא שבמקרה שלי כל שיש לייחס לו הוא טירוף. קדושה או טירוף - בגילוי רגשותינו, תשוקותינו וגעגועינו אליו.
כמופיע בכתובים, היא והוא לא נרתעו מתיאורים מפורטים זה של זה, תיאורים המעידים על היכרות אינטימית, על הערצה ממכרת וחולנית, של השתוקקות מתמדת להתבונן ולגעת זה בזה.
כאשר בדיעבד נתברר, כפי הדימויים הגורפים שבכתובים - שהאהבה למעשה היא זו שנהיית הגיבור הראשי של שיר השירים, כשכל חטאו של האהוב בכך שהוא נקלע למקום.
כנאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
ובכל זאת, בעקבות אותו דימוי חזק וההכרה של כל זה, ישנם אותם לקחים יפים שהחוויה, הכישוף או הדימוי לימדוני:
לרגש האהבה כוח משל עצמו. אין לדחוק בו כשם שאין לדעת מתי יתעורר. כל אדם שזכה וזוכה לאהוב יודע שרב בו המסתורי על המובן וההגיוני. וכי בזכות האהבה יש חיבור טוב בין בני אדם שעושה אותם טובים יותר.
13/3/06
כל הזכויות שמורות לשיר השירים
