לעזאזל עם הקשת בענן

ועננים קודרים מתפזרים מעל הנשמה המתבהרת שלי.

הכול מחשיך.

אבל אני זורחת,זורחת בזוהר פנימי שרק אני יכולה לראות אותו,מידי פעם,כשהקדרות נמודה.

אני רואה צלול מאי פעם,

ערפל בוהק מסנוור את העיניים ומכניס נשמה לגוף המריונטה שלי,אני מצליחה להרגיש את פעימות הלב שלי,

אני נושמת בזכות עצמי,וסוף סוף נהנית להתענג על יופי שכזה.

אי שלמות שמספקת אותי,שעוזרת לי להרגיש אנושית.

זה הכה בי,אני לא בצד הלא נכון של הקשת בענן,אף פעם לא הייתי,אף פעם לא הייתה קשת,מעבר ליסורי ההתבגרות שלי,

העננים הקודרים שלא התפזרו,עצמתי עיניי,וניסיתי לדמיין מה יש מאחורי חשיכת הלילה,עולם הפנטזיה המושלם והדמיוני שכה יחלתי להגיע אליו,עכשיו,עכשיו הכול ברור מאי פעם,אני אנושית,והצד השני של הקשת בענן ישאר פנטזיה לא ממומשת,

בינתיים,את הצד שלי אני יכולה לשנות,אני כבר לא צליחה להשלים בכניעה עם מה שנותר

אני מבצעת.

והנה,כמה דקות אחרי ההתבהרות הנפשית,אחרי שהעננים התפזרו לחלוטין ואני כבר רואה שמיים,אני מתחילה את החיים שלי כאן ועכשיו.

ולעזאזל הקשת המזוינת בענן.