צמיחה ובריחה

תמיד היה לי על מה לכתוב. בעצם, תמיד יש לי על מה לכתוב.

אבל העניין הוא שאין שום דבר חדש.

אני דורכת במקום.

לא מבחינת נקודת המבט שלי על החיים, להפך,אני מצליחה לצמוח, כן. יש גם שמש נחמדה שמגיחה ומאירה לי את החיים באור של השלמה והודיה. פוטוסיתנזה.

אבל מה עושים עם הגוש בחזה? אם הייתי יכולה לברוח כל הזמן, אז הייתי בורחת. לשמש, לדקות האלה באוטובוס, כשכל מה שאני חושבת עליו  זו האשה שיושבת מאחורי, והבית קפה בקצה הרחוב, ובלי הבחנה  אני גולשת במאית של שניה לזכרון ילדות חביב, ומאית שניה לאחר מכן מרחפת אל איזשהי הבטחה עתידית. הייתי בורחת ובורחת, לדוחות מעבדה, וכל מה שמסביב. אבל למה חייבות להיות השעתיים הקטנות האלה באמצע יום שלישי?

היה בסדר עד עכשיו, באמת שבסדר. למה אם לא אכפת לי אני מתקשטת במשך חמש עשרה דקות לפני שאני יוצאת לפגוש אותו?

ואז אני אומרת שלום שלום, לכל מה ומי שברחתי ממנו. יש לו איקי על הצוואר. תמונה של השיער הבלונדיני שלה מתרומם מעל הצוואר שלו ושואב ממנו את כל מה ששלי בפנטזיות, את כל מה שהיה שלי ולא לקחתי.

ואז פתאום אני מבינה שאני סוג של נבט שלא צומח.

אותם הסיפורים, אותם האנשים. אותן הדמעות העצורות.

הזמן שלי מתנהל בתוך המסגרת האישית שלי. אני לוקחת אותו ומחלקת אותו בדרך שלי.

אבל תראו את רוב הפרחים בחוץ, שעתם הגיעה...מי שהתעכב, מבצבץ ואף מתגאה. ומי שנבט כבר מזמן עומד ברשות עצמו. והאדון עם האיקי? מי היה מאמין, הצליח לעקוף את התסבוכות העוינות, ולצמוח.

אז יש את השעתיים הקטנות האלה באמצע יום שלישי,שמתקתקות בצלילי השעון האמיתי, ולי בכלל יש דקות משלי...ואם מישהו שואל מה התאריך היום, בוודאי לא אדע. מה מזל השמש היום? דלי.

היום בבוקר ידעתי בדיוק את התאריך, בדקות האלה כשחיכיתי לאוטובוס, והגיח זכרון ישן כמו שתארתי למעלה. מה שקרה ב16 לפברואר לפני ארבע שנים. עכשיו אני נזכרת שבבוקר חשבתי שאני בכלל לא צריכה כל כך להתגעגע לתקופה הזו.הרי, הייתי אז כל כך טרייה וחשופה, כמו העלים הראשונים שמגיחים מעל האדמה מתוך הנבט. היייתי נתונה לתנודות הרוח ולסערות העוינות שבעולם החדש והמטלטל.

היום יש לי שורשים חזקים בתוך הקרקע.

ומצד שני אני נבט שלא צומח. אולי בעצם, אני נבט שנעשה לצמח, הצמיח יותר מידי שורשים, ונתקע. התעלומה נפתרה, אני דורכת במקום.