למצוא את ה'למה'
"אמת,
חיפושי האדם אחר פשר וערכים עלולים לעורר מתיחות פנימית ולא להשרות שיווי-משקל פנימי. אולם מתיחות זו עצמה היא תנאי-קודם הכרחי לבריאות הנפש."
"הריני מ..." פתאום הוא נתקע לי ברגל והתיישב לידי. הסתכלתי עליו וחיכיתי לסליחה שאמורה לבוא מכיוונו. כלום. הוא רק פתח את בקבוק הקולה שלו והתחיל לשתות. "חצוף" חשבתי לעצמי,
"מה כבר ביקשתי? סליחה? זה לא הורג אף אחד לבקש סליחה כשאתה נתקע בו בטעות, ומוציא אותו מרצף הקריאה".
"אולי הוא לא שם לב" הרגעתי את עצמי והסתכלתי עליו שוב, אולי הוא ישים לב שהוא השב את תשומת ליבי ויבין מה בדיוק קרה?!. כלום.
"הריני מעז לומר" המשכתי לקרוא "כי אין לך דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו."
ויקטור א' פראנקל הוא פסיכיאטר שעבר את מחנות הריכוז באושוויץ ופיתח את תורת הלוגותראפיה על פי חוויותיו. אדם שעובר שואה שבה כל משפחתו חוץ מאחותו נרצחו, שנהרסו ערכיו, שהתענה ברעב, בקור ובאכזריות והיה צפוי שעה-שעה להשמדה, ולא משתגע. מן הראוי שלפחות נדפדף בין כותלי ספרו, זה המינימום שבן אדם יכול לבקש. אז קניתי. חוץ מזה, הייתי צריך להעביר איכשהו את הזמן בתחנה המרכזית. פספסתי את האוטובוס חזרה לבסיס והייתי צריך לחכות 4 שעות בחור המסריח הזה לקו הבא.
לא יודע מה הביא אותי למדף של ספרי הפילוסופיה, אבל כשקראתי את אחורי הספר, דמעה צצה לי בקצה העין. נזכרתי בסיפורים של סבתא מאושוויץ על העינויים, על העבדות, על הרעב ועל ריח המוות שהציף שם את כל המחנה. "אולי היא הכירה אותו" חשבתי "אולי הוא כותב עליה בספר, ואוכל לדעת עליה עוד פרטים שהיא לא הספיקה לספר". קניתי. לא בדקתי אפילו את המחיר.
הוא סיים את המשקה. "מהר" חשבתי לעצמי. הוא סגר את הבקבוק וזרק אותו על הרצפה. זה עיצבן אותי. באתי להעיר לו אבל הוא קם פתאום. הזזתי את הרגל מהר כדי שלא יפגע בה שוב. הוא הלך, צולע טיפה אבל משהו בי הרגיש שהוא לא צולע מכאב."גועל נפש" מלמלתי. אין פלא שהעיר הזאת נראית כמו שהיא נראית. אנשים כאלה מגעילים אותי. מה כל כך כואב בלזרוק את הבקבוק לפח? לפעמים אני לא מבין בשביל מה אני מגן על המדינה הזאת, אם בסופו של דבר זה מה שהעם עושה. מלכלך, מטנף, וזה לא מתחיל בבקבוק קולה. אתמול קראתי בעיתון על בחור אחד שנרצח עקב ויכוח על מקום חניה. לאן הגענו? מקום חניה? כשאני חושב על זה עכשיו...אולי זאת אחת הסיבות שלא הערתי לו. לא ידעתי איך הוא יגיב.
הבטתי ימינה וראיתי שגם החייל, שותפי לספסל, שם לב להתנהגות הברברית של שתיין הקולה והניד בראש כאילו אומר "כן אחי, ראיתי וגם אני מאוכזב". חייכתי. ראיתי שאפילו לג'ובניק הצעיר עם כומתת הבקו"ם הלא משופצרת יש טיפת מוסר ודוגמה אישית.
חזרתי לספר: "הרבה חכמ..." יד נגעה לי בגב. חשבתי שזה החצוף עם הקולה אבל אז שמעתי קול שכבר שמעתי בעבר: "אנשים ב'קשה... תעזרו לי ב'קשה...." זה היה הבכי המצמרר של ההומלסית הנרקומנית הקבוע של התחנה. כל יום היא מסתובבת בתחנה בבכי מבקשת כסף מאנשים כדי שהיא תוכל לקנות את המנה הבאה. "ב'קשה תעזרו בשקל ב'קשה..." היא אומרת. לא מביטה בכלל בעיניים של מי שמולה. "נרקומנית שקל" כולם קוראים לה. יש אפילו שאומרים שהיא סתם עושה את עצמה מסכנה.יש אומרים שהיא חיה בוילה איפשהו וסתם משעמם לה בחיים. אבל זה סתם שטויות. לפעמים אנשים אוהבים להגזים עם מה שהם אומרים, העיקר שיהיה להם מה להגיד.
אמת,
איפשהו אני חושב שהיא באמת בוכה. בוכה כי היא מפחדת, מפחדת שבסוף היום היא לא תשיג מספיק כסף למנה נוספת, ואז הכריז יגיע ומזה באמת אפשר ואפילו ראוי לפחד.
התעלמתי ממנה. "אתה יודע מה היא תעשה עם הכסף" דקלמתי לעצמי את מילותיו של אבי, שהעיר לי בפעם הראשונה ששלחתי ידי את הארנק. לא הסכמתי איתו אז, אבל דבריו כנראה חלחלו אצלי עמוק איפשהו, ומאז פיתחתי מנגנון התעלמות שמשאיר אותי קר כאילו לא שמתי לב. לא יכולתי לקרוא, איפשהו הרגשתי את הכאב שלה. היא המשיכה עם מעקה הספסל והגיע אל הג'ובניק. הוא נתן לה קצת כסף בחיוך. "טיפש. הוא לא יודע מה היא הולכת לעשות עם הכסף הזה?" קולו של אבי עדיין הדהד לי. הוא לא יכול לעזור לה, גם אני לא. אם הוא היה רוצה לעזור הוא היה צריך פשוט להתעלם.
"הרבה חוכמה גנוזה במאמר ניצשה: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יכול לשאת כמעט כל 'איך'."
הוא חזר למקומו עם סיגריה דולקת בפה. הפעם הוא לא פגע לי ברגל. ניסיתי להתעלם אך מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול. האיש פמפם את הסיגריה כמו גמל במעיין שלא ראה מים שבועות! הוא שאף ושאף עוד ועוד עשן בלי לקחת הפסקה בין שחטה לשחטה. ראיתי שגם הג'ובניק שם לב להתנהגות המוצרה הזאת, והסתכל אליי, לבדוק אם גם אני רואה מה שהוא רואה. מהר מאוד הסיגריה החלה ליצור לה בדל ארוך, דמוי עץ דקל, בקצה. זה לא הזיז לו, הוא המשיך לעשן כמו עגל שראה פעם ראשונה את עטין אימו. הבדל נשבר ונפל לו על הג'ינס והוא ממשיך. " איך הוא לא נחנק?!". הסיגריה האנוסה נגמרה והוא המשיך לעשן את הפילטר. הוא התאמץ. קולות מציצת הפילטר חלחלו לי דרך האוזניים והקפיצו לי את העור . האש כבתה והוא המשיך. הוא לא שם לב שהסיגריה, או יותר נכון מה שנשאר ממנה, נגמרה. הוא הפסיק. אני לא יודע אם הוא מודע לכך ששני חיילים מביטים בו ומנסים להבין מה לעזאזל הוא עושה. הוא בחן את הפילטר הקפוץ לשנייה, ומיד אחר כך דחף אותו לפה, קם והלך כאילו יש לו יעד חדש וברור וכל מה שקרה עכשיו זה חלק קטן מתוכנית היום הגדולה שלו.
הג'ובניק הסתכל עליי המום. "ראית את זה?" הוא שאל. כאילו שהוא לא יודע את התשובה לשאלה הדבילית שלו. הנהנתי. "איזה משוגע" חתמתי את השיחה וחזרתי לשלי.
מה גרם לו להשתגע? הוא לא עבר שואה, הוא צעיר מידי בשביל זה. אולי רעב? אבל? בדידות? מי יודע?! איפה הוא איבד את ה'למה' שלו ומתי?, חשבתי. פתאום הבנתי: כדי לעזור לו אני צריך למצוא בשבילו את ה'למה'.
אולי גם בשבילה?
