השמים כחולים לגמרי בלי שום עננים ונדמה שהשמש מסנוורת את כולנו
בשביל שלא נראה שהיא מחייכת, אוהבת להיות קשוחה השמש הזאת.
אני עומד על שורת המדרגות שנבנתה על הבמה שבגדיי צחורים מכף רגל
עד הראש, ויש לי פפיון אדום שקשור בעזרת חוט לצווארי.
אני שונא בגדים לבנים ביום שמש, אני שונא אותם בגלל שתמיד
נדבקים עליהם כל מיני חרקים קטנים שעוקצים או סתם מעצבנים,
אני לא יודע אם זה קשור באמת, אבל ככה אבא נראה לי אמר לי פעם.
אני עכשיו מסיים את הגן ואנחנו עושים הכנות לקראת טקס הסיום.
רינה הגננת בחרה אותי ועוד ששה ילדים אחרים בשביל השירה,
וכל השאר ישחקו במין הצגה. את האמת היה עדיף לי לשיר, אני שונא לשחק.
אז אחרי שסיימנו את ההכנות ונקבע שאני עומד בשורה השנייה ושמלא חרקים
כבר החלו לעלות עליי ואני מזיע בכל הגוף והגננת עשתה איתנו 'חזרה
גנרלית'
אנשים החלו להגיע. גם ההורים שלי צריכים להגיע.
אני ממש מחכה להם בחוסר ציפייה שכל הזמן יש לי פיפי מזה.
את האמת אני יודע מפחד שהם לא יגיעו בגלל ליל אמש.
אתמול בלילה התעוררתי לקולות חפץ שנשבר, בהתחלה חשבתי
שהכוס עם המים שאמא הניחה לי על האורנית שליידי כמו בכל ליל
כשאני נהיה צמא נפלה על הרצפה, אך זאת אינה הייתה היא.
קול החפץ שנשבר הגיע מבחוץ.
אז ירדתי מהמיטה והלכתי לבדוק מה קרה.
פתחתי מעט את דלת חדרי וקולות המריבה של הוריי חרחרו להם לתוך אוזניי
והרגשתי איך ליבי מתכווץ מעצב בגלל זה.
לפתע שמעתי את אמא צועקת על אבא ואז שמעתי עוד חפץ נשבר,
פתחתי בעדינות את כל דלת החדר, והלכתי על ארבע ובשקט בפרוזדור
לכיוון הסלון. ראיתי את אבא עצבני נורא, ואת אמא שכובה על הרצפה
כשלפנייה נפוחות ושערה מפוזר.
אני נעמדתי ישר, התחלתי לבכות ורצתי לכיוונה.
"דיי ירונצ'וק אל תבכה" היא אמרה והחלה ללטף את פניי.
"זאת לא אשמתך שאנחנו רבים"
ואז אבא החזיק לי את היד ושם אותי בחדר ואמר לי שאמא נפלה
ושאני צריך ללכת לישון כי מחר יש לי את הטקס ושאני צריך להיות ערני
וחזק.
הטקס התחיל, כל השורות של הכיסאות שהיו מול הבמה היו תפוסות בהורי
ילדים,
ראית איך כל חבריי לגן עושים שלום להורים שלהם מאחורי הקלעים.
כולם עושים שלום, ורק אני עומד בצד, מת לבכות, אך מאופק מאוד.
"איפה ההורים שלך?" שאלה אותי ילדה מהגן, ואני לא עניתי לה.
אחרי נאום ארוך של המנהלת שנראה לי שגזל חצי מהילדות שלי
הגננת קראה לכולנו לעלות לשורות שהיו מוכנות לנו על הבמה.
היא חילקה לנו את הדפים עם השיר והורתה לנו לשיר.
כמובן שאחרי כל החזרות של הארבע חודשים מראש אף אחד מאיתנו
לא באמת ידע את המילים, וגם לא באמת ידע לקרוא.
אני התחלתי לבכות, והילד שלידיי התחיל גם הוא,
וכמו מגפה שמתפשטת מהר כל המקהלה התחילה גם היא ליילל.
שמעתי איך כל ההורים צוחקים כשהגננת החזירה אותנו מאחורי הקלעים
"אני עוד יטפל בכם על הפדיחות שעשיתם לי עכשיו" היא אמרה
לכולנו
אבל הסתכלה עליי במיוחד.
אחרי שהכל הסתיים והחשיך וכל ההורים לקחו את ילדהם איתם הביתה
אני נשארתי לבד, בחושך.
הבמה כבר פורקה ואני הלכתי לגינה שהייתה ליד, עליתי על הקרוסלה
וחשבתי שהיא הולכת להיות ביתי החדש ומעצם המחשבה התחלתי לבכות.
בכיתי, בכיתי ובכיתי עד ששמעתי את קולה של אמי צועקת את בשמי.
קמתי ישר מהמתקן ורצתי לקראתה.
ראיתי שמה את אמא, עומדת על הדשא בעזרת קביים.
אני חבקתי אותה חזק והיא התחילה לבכות.
עכשיו אני בן עשרים ושמנה, אין לי אישה, ואין ילדים.
אין לי אישה כי אני מפחד ממחויבות וילדים כי אני מפחד שתהיה להם את
הטראומה שאני חוויתי בגיל כ"כ מוקדם בחיים.
אבל יש לי כלב חמוד מסוג אמסטף שלא מפסיק ללקק לי את הראש כל
פעם שאני חוזר לדירה.
