קוסקוס
מאוד אהבתי ללכת לשם, הכי הייתי שמח, זה כשאימא שלי הייתה שולחת אותי לשם ביום שישי, כי ביום שישי סימה הייתה מכינה קוסקוס. עד היום יש לי את הטעם הזה בפה. אין אין על הקוסקוס של סימה. עד היום כשאני נזכר בו יש לי רוק בפה. זה לא רק הטעם זה הכול, הריח והצבעים אבל במיוחד העובדה שהידיים שלה היו ביפנוכו. אתם יודעים, כזה ערבבו את כל הגרגרים פעם אחר פעם וכל גרגר קיבל את הליטופים של כל האצבעות שלא יקנא . למי שלא מבין, פעם לא היו שקיות של קוסקוס אינסטנט שמים מים רותחים מהבר מים חמים על השיש ויש קוסקוס, פעם זה היה הדבר האמיתי. אני חושב שהטעם הגיע מהידיים של מי שנגעה בו. מהלטיפות הרכות של כל אחד מהגרגרים. בשבילי יום שישי זה הקוסקוס עם הטעם של הידיים של ג'וליה.
דודה שלי הייתה מגיעה לביקור ביום שישי בצהריים, כי הם קיבלו כבר את הדירה של רסקו בשיכון בגלל המחלה שלה. תמיד הייתה מביאה לי בונבוניירה מהעיר הגדולה באר שבע. אימא אומרת שבעצם הביאה לעצמה שוקולדים כי לה אסור בכלל בגלל הסוכרת שתמיד היה לה, וככה היא יכולה לאכול יחד איתנו בלי שבעלה יראה. אחרי פתיחת הבונבוניירה שתמיד דאגו לפתוח לפני האורחים מנימוס שלא יחשבו שאנחנו מאלו שמעבירים הלאה מקמצנות, אימא הייתה אומרת :"טוב, לך לסימה חמוד אני ודודה קלרה יש לנו משו חשוב לדבר". אוי איך חיכיתי למשפט הזה כל יום שישי בצהריים. תודה לך דודה קלרה הייתי אומר בליבי, ובלי לדבר קפצתי החוצה מהפחון ורצתי לפחון של סימה.
זה הכה בי עוד מהמכולת של יוסי, תוך כדי ריצה שאפתי מהריח ומילאתי את הראות כל פעם מחדש. אושר עילאי אין מה לומר בלוטות הרוק שלי כבר לא עמדו במשימה, ותוך כדי ריצה פרצתי לפחון של סימה.
"שבת שלום" ברכה אותי סימה כמו תמיד עם חיוך גדול ושן זהב. לא היה לי זמן לענות, העיניים שלי חיפשו אותה והיא אף פעם לא אכזבה. תמיד הייתה שם, ליד הסיר המהביל עם הקוסקוס. "רוצה לבוא לשחק?" הייתי שואל בביישנות. היא אף פעם לא הייתה עונה, תמיד הייתה מסתכלת קודם כל על סימה בעיניים שחורות גדולות ושואלות. תמיד התשובה של סימה הייתה כן עם הראש ולאחריה:"לא לאחר לארוחת השבת".
יצאנו בריצה, היא תמיד הייתה משיגה אותי, הייתי די עגלגל לגילי והיא לעומתי קלה כאיילה.
המילה לשחק גם כן נראית לי משונה במבט לאחור. זה היה ממש פארק שעשועים במלוא מובן המילה. חיות אמיתיות מסביב עם עצים אמיתיים. היום הילדים שלי בונים כאלו במחשב. הכי אני זוכר את החמור של אברם החלבן. הוא היה משוטט לו חופשי בשדה, ואנחנו הילדים היינו מנסים לתפוס אותו ולרכב עליו. אני אף פעם לא הצלחתי לעלות אבל ג'וליה תמיד הייתה לוקחת כמה צעדים לאחור, ובקלילות קופצת עליו. הייתי מנסה לרוץ ליד החמור, אבל שוב נאלצתי לדדות מאחור חסר נשימה.
היא לעומת זאת הייתה מנופפת אלי יחפה עם חיוך גדול מעל החמור. הייתי מנופף בחזרה והלב שלי דופק חזק חזק. בסוף הייתה חוזרת אלי בדהירה קלילה וקופצת למטה. "בוא מאוחר, הקוסקוס מחכה" למרות שאהבתי את ג'וליה בסתר, המחשבה על הקוסקוס הייתה מייד גורמת לי להסכים איתה, והיינו חוזרים הביתה. החמור של אברם אוכל עשב בשדה, מגרש זבובים בזנב, ומסתכל עלינו בעיניים גדולות מרחוק.
"נו? מה חדש אצל סימה?" אימא שלי הייתה שואלת כל פעם. "כלום" הייתי עונה. "לך ליתקלח, לא לגמור מים תשאיר קצת לדודה קלרה". אחרי המקלחת אימא תמיד הייתה בודקת לי את כל הפתחים בגוף. "שוב פם לא ניקת אזניים. כמה פמים אני לגיד לך?". "מה יש לאכול?" הייתי שואל כדי לשנות נושא למרות שידעתי את התשובה. "דודה קלרה הייתה בשוק בבאר שבע, והביאה לך במיוחד תרד שאתה תגדל ותיה ברי". עד היום, אפילו במסעדה מפוארת, אם יש בתפריט תרד, אני מתחלחל. "תגיד יפה תודה לדודה קלרה". "תודה דודה קלרה" הייתי אומר, לוקח לי מנת תרד בצלחת. עוצם עיניים, לוקח ביס, מחזיק בפה וחושב על הידיים של ג'וליה.
