לא הפסקתי להשתעל דקות ארוכות, אבל עכשיו אני צריך להיות בשקט ולהפסיק את עוד מה
שלא קרה. "שתדע לך, ששום דבר לא זז בקלוט, במיוחד לא הזמן" נשמע אליי
יוטו מהפלאפון.
"אל תדאג, אני אשנה את זה". יצאתי מהארון אלון העתיק שהיה מונח אז במקלט
שלנו, וחכתי שהפלאפון שלי ייפול כבר מהמדרגות.
אך זה לא קרה, הסתכלתי בשעון יד וזאת הייתה השעה שאמור שזה יקרה.
אבל אני לא מבין!, זה אמור לקרות עכשיו. אני יעצבן את דני ואז מישהו בשם
"רפאל" יתקשר אליי והפלאפון יחליק לי מהיד על הרצפה, דני שישב על הספה
באותו הרגע ישים לב לזה, ייקח את הפלאפון מהר, ירוץ במסדרון, איכשהו ימעד כשיעבור
ליד דלת המקלט שהייתה בלי סיבה פתוחה, ובאותו הרגע הפלאפון יחליק לו מהיד וייפול
לכאן.
אבל זה לא קורה!, אני לא מבין מה הבעיה, נראה לי אני יעלה למעלה בשביל לבדוק מה
הבעיה. עליתי במדגרות המקלט שלנו, פתחתי את דלת המקלט,
והבית היה נראה בדיוק כמו שהוא היה נראה באותו היום, הלכתי בשקט לכיוון הסלון,
ראיתי את אמא במטבח מבשלת משהו. ואז נשמע הדבר שלו חכתי.
"אמממאא!! ירוןן מציייקקק לייי!" צעקתו של דני נשמעה מהסלון.
אני ישר רצתי מהר למקלט וירדתי במדרגותיו, והתחבאתי מאחורי חפץ כלשהו.
שיט!, שחכתי לסגור את דלת המקלט.
"אופססס...." שמעתי את דני אומר ואז הבנתי שזה הזמן שלי לא לתת לזה
לקרות.
הפלאפון נפל בדיוק לתוך ארגז גדול.
"לא דני!, אל תרד לשם!" שמעתי אותי צועק אליו.
טוב, הגיע הזמן למהר.
ורצתי מהר לכיוון הפלאפון בניסיון לשים קץ לכל הטירוף
הזה.
~*~
התאריך:26/4/1984
השעה:18:36
"אני חושב שאני אקנה את הבית הזה" אמר אבי לעודי וטל.
"רציתי רק לדעת, למה אתם עוזבים אותו?" שאל בהתעניינות וניגש לכיוון דלת
והוריד את הידית בשביל לפתוח אותה, אבל הדלת הייתה נעולה.
"למה הדלת נעולה?" שאל.
"אההה, המרתף, הוא נעול מאז שאורי נעלם. " ענתה טל
"מה?, מדוע הוא נעול? " שאל אבי.
"כי אורי היה נוהג לבלות הרבה במרתף עד לפני שנעלם, אז החלטנו לנעול אותו,
הוא מביא לנו יותר מידי זיכרונות שקשה לנו לעמוד בהם."
"אני מצטער, לא התכוונתי לדבר על אורי שלכם שנעלם לפני כחמש שנים. "
"רק תבטיח לי דבר אחד" אמר עודי שבקושי אמר מילה עד עכשיו.
"אל תפתח את דלת הדלת הזאת, בבקשה, בשבילנו ."
מה שגרם לאבי להסתקרן במה שיש במקלט.
התאריך:24/5/1986
השעה:00:01
זה קרה כשירון היה בן שנתיים,
היה זה ערב גשום במיוחד, אבי לבש את הסוודר האדום שלו, הוא היה עם מכנסיים כחולות
וארוכות וגרביים. היה נראה שהוא מוטרד, ראו את זה עליו כי הוא לא הסתפר והתגלח
הרבה זמן.
תמיד היה הוא היה מסתכל על דלת המרתף בהתעניינות עד טירוף, ומפנטז לעצמו מה יש
מאחוריה.
והיום זה היום. רחל קראה לאבי לבוא לישון, ואבי אמר שהוא יבוא יותר מאוחר למיטה.
אבי חיכה שרחל תירדם חזק כי הוא ידע שהיא לא רוצה שהוא יפתח את הדלת.
השעה 2:16 בלילה בדיוק.
אבי שם את פנס הראש שלו על מצחו והחל לפרוץ את הדלת עם המפתח שוודי
והדלת נפתחה בחריקה שצמררה לו את העצמות.
אבי הדליק את פנס ראשו החזיק את המעקה הרעוע והחל לרדת במדרגות לאט, לאט.
"אכן לא היו פה מלא שנים" אבי אמר והשתעל בגלל האבק שהיה מוצף במרתף.
אבי התחיל להסתובב במרתף שהיה עמוס בחפצים כמו ארונות ארגזים תמונות וכ"ו..
"אחח!" נשמע קול של נער פתאום משום מקום. "מי זה?! " אבי שאל.
"עזוב אותי!, תן לי לסיים עם זה! " נשמע אותו קול שנית,
ואז קול חריקת דלת ארון נפתחת, וצעדים של מישהו שיוצא ממנה. "אורי, זה
אתה?!" שאל אבי ובידו תפס בחוזקה את המפתח שוודי. נשמעו צעדים לכיוון אבי.
"לך מפה! יש לי מפתח שוודי ביד ואני לא מפחד להשתמש בו!" צעק אבי ,
והצעדים התקרבו אליו יותר ויותר מהר, אבי שהיה מובהל החל לרוץ נתקל בחפץ שהיה מונח
על הצפה, מעד ונפל. הצעדים התקרבו אליו יותר ויותר פתאום מישהו עם פנים של גורילה
התקרב אליו. "אתה אבי?!" שאלה הדמות שהייתה מולו. אבל אבי קפא במקום
ושאל "מי אתה?!"
"אני מפלצת הזמן הבודדה שחייה במרתף" אמרה הדמות המפחידה שעמדה מול אבי.
"תקשיב!" אמרה הדמות . "אני לא רוצה שאתה ובני משפחתך, ובמיוחד
ילדך יכנסו אי פעם למרתף הזה!" הדמות הוציאה מהכיס שלה משהו מרובע וכחול
חיכתה שנייה ונעלמה.
דני קם וברח מהמרתף. תוך כדי שהוא מתנשף סגר את דלת המקלט ונעל אותה,
נכנס למיטה וחיבק חזק את רחל.
"מה קרה דני?, אתה מתנשף נורא חזק.." שאלה רחל.
"כן. שמעי, פתחתי את דלת המקלט.. הייתי חייב.. מצטער..בואי נחזור לישון"
"אתה מתנשף כאילו ראית שמה מפלצת " אמרה רחל
"בואי פשוט נחזור לשינה וזהו... "
התאריך:25/1/10
השעה:15:10
פיצוץ חזק נשמע מבחוץ וחלונות הבית רעדו.
ירון וחבריו שהיו שקועים בסרט "לקום אתמול בבוקר" קפצו בבהלה מהספה ורצו
לרחוב לבדוק מה קרה.
"מה קרה?!, מה קרה?!" התחילו לשאול אנשים כשרצו ברחוב לכיוון הפיצוץ,
האוויר היה סמיח נורא עם ריח של עשן, ויותר מכל הרגשה שמשהו לא טוב קרה.
אנשים צעקו ברחובות לכל עבר, לאישה צעירה אחת היה דם על הפנים, כמה אנשים היו
מעולפים על הרצפה, איש אחד לא הפסיק לצעוק "הילדים שלי! הם היו על האוטובוס
הזה!", ואני ושני חבריי עדן ושון המשכנו לרוץ לכיוון הסירחון שהיה שרוע
באוויר.
הגענו לאוטובוס שהיה מפוצץ לגמרי, אני השתתקתי, הרגשתי בחילה ונפלתי על הכביש.
עדן עצר ושאל אותי "מה קרה?", ושון המשיך לכיוון האוטובוס בשביל להסתכל
יותר מקרוב. "לא ילד!, אל תתקרב לשמה!" צעק אליו שוטר מבוהל ועצבני, אבל
שון המשיך לשמה.
"אללה וואכבר!!!!!" נשמע מישהו צועק. והכל נהיה כל כך שקט פתאום . הכל
קפא.
אני נעמדתי ופתאום שני ארנבים לבנים באו משום מקום וקפצו לי על הרגלים,
אני הרמתי אותם והסתכלתי עליהם בעיניים ופתאום נוצרו להם על הפרווה שני כתמים
אדומים שהתפשטו מהר נורא והפכו אותם לאדומים לגמרי. הארנבים האדומים קפצו לי
מהידיים והחלו לנתר לי על הכיס שבו היה מונח הפלאפון, אני הוצאתי אותו מהכיס,
ופתאום תמונה של חבר שלי שון הייתה על הצג , מוזר.. אני לא זוכר שמתי אותה אי פעם
. פתאום התמונה גם נהייתה אדומה. ובלי שום סיבה לקחתי את הפלאפון וזרקתי אותו על
רצפת הכביש, הארנבים התחילו לקפוץ על חלקי הפלאפון שנשבר לרסיסים. פתאום נוצר חור
שחור מתחת לרגליי ואני נבלעתי לתוכו והתחלתי ליפול, ועצמתי חזק את עיניי.
"ירון?, ירון בבקשה תתעורר" נשמע קולה של אמא משום מקום.
פקחתי את העיניים וראיתי את דמותה של אמא שלי במטושטש, "איפה אני?"
שאלתי.
"ירון?!, ירון אתה ער סוף סוף?!", "איפה שון? ועדן? " שאלתי.
אמא שתקה.
ליטפה את שערותיי שהיו ארוכות פתאום.
"אמא?, כמה זמן אני שוכב ככה?"
"בערך 5 וחצי חודש." ענתה.
"מהה?!, 5 וחצי חודש?!, מה קרה כל הזמן הזה?!, אמא למה את לא אומרת לי מה קרה
לעדן ושון?!", "חכה רגע" אמרה והלכה לקרוא לרופא.
"אמא?!?! מה קרה להם?!?!" המשכתי לצעוק לעברה.
הרופא הגיע מהר. "תירגע" הוא אמר הוא לקח פנס והאיר לתוך עייני.
"אתה יודע כמה זמן אתה שוכב ככה?" הוא שאל.
"אממ.. 5 וחצי חודש?", "כן, 5 וחצי חודש מאז הפעם האחרונה שהתעוררת
ונרדמת שוב,
אבל בכללי תשע שנים."
" מה תשע שנים?!, ומה עם שון ועדן?, ואיפה הפלאפון? שלי?".
"ירון" אמרה אמא. "אין שום שון, שום עדן, ואף פעם לא היה לך פלאפון,
הכל חלומות רעים שנוצרים לך." "אמך צודקת" אמר הרופא, "הכל רק
חלום, שום דבר לא אמיתי." אמר הרופא.
"אתה כל הזמן מתעורר מאוד עולם, אומר לנו משהו לא הגיוני וחוזר לישון ואז
מתעורר עם משהו חדש וחוזר לישון וככה הלאה.."
" אני לא מבין..." אמרתי ופתאום אמא והרופא הפכו מטושטשים והגיע מישהו
משום מקום שהיה נראה גם מטושטש אך מוכר שנראה שאמא והרופא בכלל לא מבחינים בו. הוא
פרס מגבו כנפיים ואמר "ירון, עדיין לא סיימת את חלומך, תחזור לישון"
עייני נהפכו לכבדות ונרדמתי.
הרגשתי שאני נופל ושאין לי שליטה על זה. "ירון,ירון בבקשה תתעורר" נשמע
קולה של אמא משום מקום. פקחתי את העיניים באטיות,הכל היה מטושטש, ראיתי את אמא שלי
בעיניים אדומות ומלאות דמעות ."ירון אתה התעוררת!", "דוקטור?!,
דוקטור?!" אמא צעקה והרופא בא מהר.
"מה קרה לעדן ושון?" שאלתי. אמא בכתה, ואמרה שעדן הצליח לצאת מזה, אבל
שון היה קרוב מידי לפיצוץ השני שהיה באוטובוס", " מה, איך זה יכול
להיות? בעיניי ראיתי שהאוטובוס כבר היה מפוצץ" "כן, המחבל השני הגיע
משום מקום ופצץ את עצמו." הרופא הגיע עם פנס והאיר לי באישון העין איתו,
והתחיל לגעת לי ברגלים ובידיים ושאל אותי אם אני מרגיש אותם,אמרתי שאני מרגיש. הרופא
אמר שהכל בסדר אצלי ובעוד כמה ימים של מנוחה אצא מהבית חולים.
דני,אבא ,סבא וסבתא נכנסו לחדר והתחילו ותחילו לחבק אותי ולשאול אם הכל בסדר וכל
מיני שאלות כאלה ואז גם נכנסו החברים מהכיתה והמורה שלי, ובקיצור הייתה לי חגיגה
בחדר.
התחלתי לבכות שחשבתי על שון. ובקשתי מכולם לצאת ורק מאמא להישאר.
שאלתי אותה מה בקשר לפלאפון, והאם הוא נהרס בפיצוץ?, היא אמרה שהוא לא נהרס, והיא
הוציאה לי אותו מהתיק שלה. ביקשתי ממנה גם לצאת מהחדר כי אני רוצה קצת להיות לבד,
והיא יצאה. הדלקתי את הפלאפון. "טוב, זה קרה בתאריך 25/1/10 בשעה 15:18
בצהרים בערך, אם אני לא טועה צפיתי בסרט. אני צריך לחזור בזמן ולמנוע משון להתקרב
לאוטובוס השני, וגם יש לי תוכנית טובה לעשות את זה.
הפלאפון נדלק, לחצתי על "תזכורות" ירדתי לתאריך של זה לשעה 14:30, אמרו
בחדשות שזה היה בקו 3 והמחבל כנראה עלה לאוטובוס בתחנה שליד הקניון מבלי שאף אחד
ישים לב.
רשמתי את ההודעה הבאה: "אני נמצא בתחנה 3 ליד הקניון ומחכה לאוטובוס עם מדים
של שוטר"
לחצתי על "אישור". לחצתי שוב פעם על ההודעה ואז על "גע
מקרוב".
הרמתי את פני מצג המכשיר והנה אני, מחכה בתור לעלות על האוטובוס, אני סורק את
האנשים סביבי ואני לא רואה אף אחד שנראה לי כחשוד, אני ממשיך לסרוק את הסביבה שלי,
ואת האנשים יותר לעומק. ואז אני מבחין באחד שנראה לי כחשוד, הייתה לו חזות מזרחית
ערבית והיה קצת שמנמן, על פניו היו משקפי שמש שחורות גדולות שכיסו את עיניו וחלק
ממצחו, הוא לבש בגדים שנורא מעידים שהוא לא מכאן, והכי חשוד זה היה התיק השחור
שהוא החזיק בידו. הוא היה מאחורי, הוא היה בסוף התור.
אני נגשתי אליו, ובקשתי ממנו להתלבות אליי בבקשה לצד לצורך בדיקה ביטחונית שגרתית.
הוא סירב והחל לקלל אותי בערבית, אני בקשתי ממנו שנית להתלבות איתי לצד. והוא בא
אחריי,
הלכנו למין סמטה שהייתה באזור ובקשתי ממני שיפתח את התיק השחור שלו.
הוא התחיל להגיד לי דברים לא מובנים בערבית ואני צעקתי אליו שיפתח את התיק שלו!.
הוא פתח באטיות את התיק, ולא היה בו כלום חוץ מכמה בגדים מוזרים.
בקשתי ממנו להסתובב בשביל שאוכל לבדוק אותו, אבל הוא התנגד ולהתעצבן, אמרתי לו
שככה זה המצב הביטחוני ושאני חייב לעשות את זה. הסבתי את מבטי ממנו רק לרגע בשביל
לבדוק אם יש מאחורי מישהו וכשהחזרתי את מבטי עליו הוא הביא לי בוקס חזק לפנים אני
נפלתי על המדרכה והוא החל לברוח.
התאוששתי מהר מהבוקס והתחלתי לרוץ אחריו. אני יצאתי מהסמטה ופתאום אני רואה שאנשים
עולים על האוטובוס ואני רואה שמישהו עם כפייה שחורה והרבה מעילים עולה על
האוטובוס.
אין! זה חייב להיות המחבל! אמרתי ורצתי מהר לאוטובוס. אבל זה היה מאוחר מידי,
והאוטובוס התחיל בנסיעה שלו. ראיתי ניידת של משטרה שישבו בה שני שוטרים, רצתי
אליהם מהר ואמרתי להם שעל האוטובוס הזה עלה כרגע מחבל שהולך לפוצץ את עצמו בו!. הם
מייד נתנו גז אחריו ועצרו את האוטובוס. יש! חשבתי בעודי רץ לכיוון האוטובוס, ראיתי
את שני השוטרים עולים על האוטובוס.
הסתכלתי על מספר האוטובוס וראיתי שהם עלו בטעות על קו 2!, שיט! לא. רצתי מהר
לניידת שלהם והתחלתי לנסוע אחרי קו שלוש, אבל היו פקקים, ועוד מעט הוא יגיע לתחנה
שהוא יתפוצץ בה.
שמתי את הסירנה והתחלתי לנסוע מהר על המדרכות תוך כדי שאני מצפצף לכל עבר.
הגעתי לאוטובוס, שנסע וצפצפתי לו שיעצור.
האוטובוס נעצר, הורתי לנהג לפתוח לי את הדלת ואז ראיתי אותו, ראיתי את המחבל
המתאבד, עומד לו בן כל האנשים. ליבנתים הגיעו עוד ניידת לאוטובוס, כנראה שהשוטרים
דיווחו להם על זה. הם נכנסו לאוטובוס, אני צעקתי לכל האנשים לברוח ממנו, ראיתי את
המחבל מכניס את ידו לכיס, אמרתי לשוטר שיש על הבנאדם הזה פצצה. השוטר ירה לו בדיוק
לראש והרג אותו בזמן. האוטובוס נהיה ריק מאנשים, גם הנהג ברח בבהלה. אני הלכתי
למחבל שמת, הכנסתי את ידו לכיס
ואכן הרגשתי מתג, הורדתי את מעילו לאט לאט ואכן היה עליו פצצה. איזה מזל שהצלתי
מהר את המצב. אני יצאתי מהאוטובוס, והניידות האחרות עם החבלנים הגיעו כבר והזיזו
את כל האנשים מהאוטובוס. ואז נזכרתי, נזכרתי שבעצם היה עוד פיצוץ, ועכשיו זה יותר
מסוכן, עם כל ההמולה שנוצרה כאן סביב האוטובוס. התחלתי לרוץ בשביל לנסות ולהבחין
גם במחבל השני שצריך לבוא, פתאום ראיתי אותי שון ועדן רצים לכיוון האוטובוס. בטח
הם שמעו את כל הרעש בחוץ והלכו לראות על מה המהומה. ראיתי אותי מועד ונופל ועדן
נעצר בשביל לעזור לי לעמוד, ושון המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס. "ילד תעצור
בצדד!" צעקתי לעברו, אבל הוא המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס ופתאום אני רואה את
הערבי שנתן לי מקודם את הבוקס בסמטה בכל ההמולה, רצתי לעברו בשיא כוחי, הוא התחיל
ללכת גם ליד האוטובוס. הוא בטח רוצה לעשות מגה פיצוץ. אני המשכתי לרוץ ונתקלתי
באנשים שבאו מולי. הוא היה כבר ממש וקרוב לאוטובוס, הכניס את ידו לכיס, אני הוצאתי
מהר את האקדח מכיסו של השוטר שהיה ליידי "היי מה אתה עושה?!" הוא צעק
אבל אני המשכתי לרוץ והתחלתי לירות לכיוון השמים ואמרתי לכולם להסתלק ושיש פה עוד
מחבל, כולם התחילו לברוח מהאזור מהר ואני רצתי לכיוון המחבל, הוצאתי את הפלאפון
מהכיס, לחצתי מהר על "תזכורות" ובלי שום סיבה הגעתי לתאריך 24/5/1986,
הפלאפון כנראה נדפק או משהו כזה. חרבשתי משהו בהודעה לחצתי על "אישור"
והייתי בהיכון על "גע מקרוב".
רצתי במהירות לערבי ויריתי לעברו, כנראה אחד מהכדורים פגע בו והוא נפל ארצה,
אני המשכתי לרוץ כלפיו, וראיתי שהוא עדין מזיז את גופו, אני כבר הייתי ממש לידו
והתחלתי לראות את הדם שהתחיל לרדת לו מהבטן, "חשבת שתצליח להתפוצץ ולהרוג
אלפי אנשים אה?" אמרתי לו. "אולי אלפי אנשים לא, אבל אותך כן"
הכניס את ידו לכיס אני שמעתי מין "טו" , הפלאפון היה בידי וברגע שה
"טו" נכנס האווירה התחילה להתחמם והכל פתאום נהיה 'סלואו-מושן'- ממש כמו
במטריקס- וראיתי איך האש יוצאת מגופו אני לחצתי מהר על הכפתור בפלאפון והצלחתי
להעלם משם.
הגעתי לתוך מקום חשוך וראשי חתפה מכה מחתיכת עץ. "אח!" אמרתי,
פתאום הרגשתי כאילו שתי ידיים מחזיקות אותי ולא נותנות לי לזוז מהמקום.
"עזוב אותי!, תן לי לסיים עם זה! " אמרתי ופתחתי של הארון בו הייתי תקוע
והדלת חרקה,
"אורי, זה אתה?" נשמע אליי קול שהיה נורא מוכר, קול שמזכיר לי את אבא
שלי.
פתאום מכל החשכה הזאת ראיתי אור של פנס שבא משום מקום לכיווני, הלכתי לכיוון האור,
"לך מפה! יש לי מפתח שוודי ביד ואני לא מפחד להשתמש בו! " אמר שוב פעם
הקול שהיה נשמע כמו אבי. נראה לי שחזרתי בזמן לפעם הראשונה שאבא שלי הגיע למרתף,
ראיתי שעל שידה אחת יש מסכה של גורילה, אז שמתי אותה על ראשי, בשביל שאם זה אבא אז
שהוא לא יזהה אותי, לפתע שמעתי צעדים של ריצה ולאחר מכן נפילה, התקרבתי מהר למקום
וראיתי שזה באמת אבא שליו והוא נפל. "אתה אבי?" שאלתי אותו. אבא קפא
במקום, "מי אתה?" הוא שאל אותי.
"אני מפלצת הזמן הבודדה שחייה במרתף", אמרתי לו בשביל להפחיד אותו.
"תקשיב!" אמרתי לו שוב, "אני לא רוצה שאתה ובני משפחתך, ובמיוחד
ילדך יכנסו אי פעם למרתף
הזה!". ועכשיו בשביל לא לגרום לאבא שלי התקף לב, אני אוציא את הפלאפון שלי,
ואחזור לתאריך של בדיוק מתי הכל התחיל והפעם אני אגרום לעצמי לקחת את הפלאפון
הנכון ואז כל הסיוט הזה ייגמר בשבילי והמציאות תבנה על פי איך שאני כיוונתי אותה.
לחצתי 'תזכורות'
לתאריך:29/9/08
השעה:14:09.
רשמתי "אני בתוך הארון במרתף"
לחצתי "אישור"
הבטתי שוב בפניו של אבי שהיה מפוחד על הרצפה
ולחצתי "גע מקרוב".
התאריך:
29/9/08
השעה: 14:20
אני רץ לעבר הארגז שבאמצע המרתף, ודני יורד מהר למטה בשביל להתחבאות בו,
אני כמעט ומגיע לארגז, ואז דני הספיק להגיע, ואני מהר רצתי והסתתרתי מאחורי פסל
כלשהו,
אני השני גם ירד במדרגות והדליק את האור, אני התכופפתי למטה וחכתי לראות מה יקרה,
'וואי, איזה מעצבן דני הזה' אמרתי בלחש מבלי שאף אחד ישמע.
ופתאום כל העולם קפא והפלאפון התחיל לרטוט ויוטו נשמע מדבר "זוכר שאמרתי לך
שאני אקח משהו מעצבן מחייך בתמורה לשירותיי?" יוטו שאל. "כן.."
אמרתי. "אתה הסכמת בתמורה לזה, אני יכול להשמיע לך אפילו את ההקלטה שלך אומר
את זה , "וואלה...משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה.". "היי!, זה
דברתי וזה אז בפעם הראשונה שדברתי איתך" אמרתי לו. "זה החוזה שלנו, עכשיו אני אקח ממך משהו
מעצבן מחייך וככה השירות שלי איתך הסתיים וקח גם החוזה." אמר לי יוטו.
"מה?, אני לא מבין?, מה זאת אומרת?" שאלתי.
פתאום הפלאפון התפוצץ לי ביד, ומתוכו יצא מין עשן סמיח שיצר באוויר צורה של שד
מפחידה, ואז נעלם ועשה לי קצת שורף בעיניים, אז עצמתי אותם לשנייה בשביל לגרד.
וכשפקחתי אותן ראיתי שאני יושב על הספה בבית שלי וצופה בטלוויזיה.
הסתכלתי על השעון יד שלי וזה הראה לי שהשעה בדיוק 14:18, הפלאפון הכחול והרגיל שלי
היה מונח על הספה, פתחתי אותו וראיתי שהתאריך הוא 29/9/08, מוזר.
אני מרגיש בסדר והכל, והתוכנית האהובה עלי בטלוויזיה.
אך הייתה לי הרגשה שמשהו חסר פה.
הסתכלתי על התמונה המשפחתית שלנו מהחופשה האחרונה שלנו בספרד שהייתה מעל הטלוויזיה
והיא נראתה קצת שונה,
לקח לי כמה רגעים להבין שמה שהיה חסר בתמונה ובהרגשה הכללית שלי זה דני!,
דני לא מצולם בתמונה הזאת!, מייד חששתי שמשהו רע קרה לדני וצעקתי "אמא?!,
איפה דני?!".
"סליחה? " צעקה אמא מכיוון המטבח.
"איפה דני?!, הבן השני שלך?!" צעקתי לה שוב
"אין בן שני חמוד..יש רק אותך"
"ממה?!, אמא?! איפה דני?!"
אמא באה מהמטבח לסלון והיא נראתה מוזר מבדרך כלל, היא נראה יותר שלווה, עם פחות
קמטים ונראתה פחות מורטת עצבים כמו מבדרך כלל. "אמא, איפה דני.. אחי הקטן?,
למה הוא לא מצולם בתמונה?!" . "דיי" אמרה אמא "חשבתי שעברנו
את זה" באה אמא אליי והתחילה לחבק
אותי.
"אחיך שהיה אמור להיוולד בסוף לא נולד, אתה לא זוכר?, שהייתה נורא קטן קפצת
על בתני בטעות וזה גרם לאחיך הקטן לא להיוולד ". " ממה?!, על מה את
מדברת?!" ואז נפל לי האסימון .
נזכרתי שאמרתי במרתף לפני שחזרתי בזמן "שדני מעצבן אותי" וזה היה העסקה
שלי עם יוטו, שהוא ייקח מחיי דבר מה שמעצבן אותי. אני השתתקתי,
לא ידעתי מה לעשות
האם ככה זה הגורל של דני?, לא להיוולד?, אני יודע שיום אחד אני אמצע דרך בשביל
להשיב אותו חזרה.
לא יודע איך
אבל אני אצליח.
העזיבה היא קצה רוח של מחשבה שחלפה
האמירה היא סוג של אין קץ של היום שעבר
המשפט הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע
האהבה היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן,של חייו.
האשליה היא היופי בן מה שידעת למה בן מה שנשכח.
