ליאורה הייתה מעוצבנת.
לפני שבוע, נועם, עם רמי הלכו לקנות כלבלב. כמובן שנועם התנהג כמו תינוק ולא הצליח להשלים את המשימה הפשוטה - במקום להביא כלבלב, הוא הגיע לבית חולים. לכן היא הבינה שחייבת לעשות עבודה זו לבד.
לכן, היא נתנה לרמי מילה ללכת לחנות חיות בשבוע הבא.
***
ובכן, כאשר היא הבטיחה לו לנסוע בשבוע הבא, זה נראה כל כך רחוק. אבל היום, הזמן אזל — היום 'בשבוע הבא' הזה הסתיים, כך שאם היא לא תלך עם רמי עוד מעט, הוא יגיד שהיא שברה את המילה שלה.
"ורק לחשוב שיכלתי בקלות להתחייב לחודש הבא במקום 'השבוע הבא'. אני באמת אימא יותר מדי טובה ... בסדר, אם אין מנוס ואני חייבת ללכת לבזבז את הזמני בחנות חיות המחמד, אחרי זה מגיע לי שאפצה את עצמי על ידי זוג נעליים. או אולי צעיף נחמד. או, אני זוכרת, תיק שראיתי בשבוע הקודם אבל החנות בדיוק נסגרה ללילה והמוכרת החוצפנית לא רצתה לקבל שזה מקרה חירום ואני פשוט חייבת לקנות אותו."
מחשבות של ליאורה רצו קדימה לתוך ענוגי הקניות, קרקורי המוכרות שרואות בה בונוס שמן, עיניים מקנאות של נשים אחרות כאשר היא עוברת על ידם עם שקיות גדולות עם שמות מפורסמים מוטבעים עליהן. בזמן שהמחשבות השתכשכו בין הבגדים לנעליים, קפצו ראש לערימות תיקים והתמתחו בין בשמים, הגוף שלה קרא לרמי לבוא והלך אל המכונית.
היא פתחה את הספר-כיס 'נהיגה ב-127 צעדים קלים' בעמוד 547 וקראה מחדש בפעם העשרים ושמונה את הפרק 'נסיעה לאחור'. מיד אחרי התחלת היישום, התקדמותה לאחור הופסקה באכזריות על ידי צפצופים של השכן הזועם שחשב, שהיא מתכוונת להיכנס במכונית שלו, איזה טיפשון. אחרי שהיא הקשיבה שתי דקות לדעתו על נשים, ובמיוחד נשים נהגות, היא ענתה לו 'בנימוס' עם שתי ידיה ונסעה עם רמי לחנות חיות המחמד שעליה הוא סיפר לה.
ליאורה החנתה בסמוך לבניין והם נכנסו לחנות. הדבר הראשון שהיא ראתה, היה אקווריום גדול.
"רמי, בוא הנה. תראה את החיות."
"אימא, אלה דגים."
"לא משנה. הם נחמדים. ואני בטוחה שהם לא עושים רעש, לא עושים בלגן ובטח גם לא מלכלכים הרבה. אולי אתה רוצה אותם במקום הגור?"
"אימא, את הבטח-ח-ח-ת."
"טוב, לפחות ניסיתי."
"הו רמי, תראה, ציפור."
"אימ-א-א-א."
"אל תעשה לי אימ-א-א-א. תראה, זו מדברת. איזו ציפור יפה. שלום, ציפור קטנה. מה היא אמרה? איך היא קראה לי? את עצמך ***! מי לימד את הציפור לדבר גסויות?"
היא הרגישה משיכה חזקה וכמעט נסחפה בכיוון החדרים הפנימיים. בדרך לשם היא ראתה כלוב עם חבל. זה נראה לה מוזר, למה הם שמו חבל בתוך הכלוב. אבל כאשר הוא נע, ליאורה הבינה למה החבל היה בתוך הכלוב, זה לא בדיוק היה חבל, זה יותר היה נחש. נח-ש-ש-ש!
היא מצאה את עצמה בחדר אחר על כיסא, מנסה לנשום כרגיל. מימינה נמצא כלוב קטן. היא הרגיעה את עצמה בנשימות עמוקות והרכיבה משקפיים, ואז הביטה על ארנב בכלוב. הוא היה כל כך רך ונעים, שהיא החליטה לשאול את רמי, אם הוא יסכים לקנות אותו. היא פנתה שמאלה לדבר איתו, והעיניים שלה נפלו על כלוב אחר. היא התרכזה במה שהיא ראתה בתוכו והתחילה לצרוח. טוב, לא בדיוק לצרוח, כי אי אפשר לעשות זאת בזמן שעוצרים נשימה, אבל קרוב לזה. לא הייתם מתנהגים בצורה דומה אם הייתם רואים את עכבר כל כך קרוב לאף שלכם?
רמי תפס את היד של אמו ומשך אותה יותר ויותר עמוק לתוך החנות, לכיוון מחלקת הכלבים. לבסוף, הם הגיעו לשם. עכשיו ליאורה יכלה לנשום שוב. עיניה עדיין ראו נחשים ועכברים, אך אוזניה שמעו נביחות.
היא התרכזה והתחילה להביט לאט מסביבה. היו שם יותר מדי כלובים עם כלבלבים שונים. רמי הצביע על ארבעה כלבים שהוא רצה לקנות וכעת האם הייתה חייבת להחליט איזה מהם לקחת. היא הייתה רגילה לעשות בחירות, כמו באיזה הצבע לקנות תיק או איזה זוג נעליים טוב יותר. לכן, היא החליטה לקנות כל ארבעת הגורים. אומנם, אחרי שהיא ביקשה מהמוכר לעטוף אותם, היא קיבלה את ההסבר שאי אפשר להחזיר את הגורים העודפים יותר מאוחר, כן, אפילו אם הגורים לגמרי לא משומשים. היא ניסתה להסביר, כי בכל מקום אחר הם מסכימים לקבל את הסחורה בחזרה במהלך שבועיים, אבל המוכר היה נורא עקשן ולא הסכים. לליאורה לא הייתה שום ברירה, אלא להחליט כאן ועכשיו.
היא התחילה את תהליך ההחלטה.
היא המשיכה את תהליך ההחלטה.
היא עדיין הייתה בתוך ניסיון להחליט.
היא בהחלט הייתה חייבת להחליט בקרוב.
לא הייתה לה ברירה.
הנה, זה עוד מעט מגיע...
אחרי חצי שעה, רמי אמר שהוא ינסה להחליט עם אחיו.
"עכשיו," האם חשבה במהירות, "אילו חנויות נמצאות על הדרך שלנו בחזרה?"
לאחר 3.5 שעות, הם חזרו הביתה בלי גור ובלי ארבעה זוגות נעליים, שלוש שמלות ושני ארנקים. ליאורה כל כך הייתה מרוגזת, שלא היה לה עוד זוג ידיים בשביל כל היופי שהיא ראתה בחנות האחרונה. היא כל כך כעסה. היא רצתה לבכות, אבל הייתה מתוסכלת, כי לא הייתה לה בדיוק סיבה לכך; אבל תחושת התסכול - הוא סיבה מספקת בפני עצמו, והיא התחילה להתייפח.
לאחר 35 דקות של בכי מר, בעלה הבין סוף-סוף שהוא צריך להתנהג יותר טוב בפעם הבאה. לפני הליכה לישון, היא סלחה לו ואמרה שהוא יצטרך לשכנע את הבנו המבוגר ללכת לבחור את הגור לרמי. ואז, כאשר הוא האמין כי הוא חונן לגמרי והתחיל לקרוץ לה עם מחשבות מלוכלכות הנשפכות ממנו, היא נזכרה שיש לה פתאום כאב ראש מהבוקר — ובגלל זה היא הולכת ישר לישון.
שלושת רבעי שעה מאוחר יותר, אחרי שכל צבע מהפנים שלה הורד, ליאורה נכנסה למיטה. שם, היא שמה צמר גפן באוזניה בכדי לא לשמוע את בעלה מנסר את אכזבתו מהלילה. רק אז, היא עצמה את עיניה, ועם חיוך רחב התחילה לרדת לממלכה הלילית של הקניות האינסופיות.
