יום המשפחה 2006. או אני אמא פולניה? מונולוג. "כל הזכויות שמורות" למאירה תמיר.

פעם, כשהייתי ילדה אני זוכרת את זה כמו היום, קראו לזה יום האם וזה היה פשוט נפלא, אני זוכרת, תמיד הכנתי סיכה לדש רקמתי מפית או סרגתי מפה, אפילו הייתי קוטפת זר נרקיסים וכלניות מהשדה או אפילו נענע או חמוציות מהגינה, שיהיה מריח וירוק ואמא שלי היתה באותו היום מאושרת, שמחה ומאושרת נורא.
אחר כך גדלתי ואני זוכרת את זה כמו היום, הכינו לי אגרטל בשיעור קרמיקה או קנו לי מתנה קטנה צנועה או פרח משי או צנצנת קטנה מזכוכית עם שוקולד לפעמים כדור זכוכית מנופח ובתוכו שושנה מתנה עטופה בנייר צלופן, מבני שהיה השכן שלי כמה שנים טובות בעבודה, והיתה לו חנות קטנה ומטריפה הוא היה מנפח זכוכית ובאותו היום גייס את האישה והילדים ועוד קצת עוזרים כי באותו היום היתה אוירה מיוחדת והמולה בסוף היום הוא ספר הכנסה ענקית כמעט כמו מה שהרוויח בשנה.
למחרת שתינו ביחד בששון ושמחה פעמיים כוס קפה של הבוקר עם עוגה, ופטפטנו וצחקנו והיה לנו מצב רוח טוב במיוחד, בני היה איש מקסים כולם אהבו אותו וכל הילדים ידעו שבני יכין להם במו פיו משהו לאמא ואם יחסר להם כמה שקלים הוא לא ישלח אותם בידיים ריקות בחזרה, ושיביאו בפעם הבאה, בקיצור האמהות היו מאושרת ואני הייתי מתמוגגת משמחה, עד ליום האם הבא.
עכשיו החליטו צריך יום המשפחה, אבא הרגיש מקופח, גם רצה, אז היו מוסיפים יום האב נגיד אחרי פורים או אחרי ראש השנה, כן, אחרי ראש השנה, והיו קוראים לזה ראש המשפחה, וגם אם הוא לא היה ראש היה מרגיש טוב היה מתנפח מגאווה, מה היה כל כך נורא? למה יום המשפחה? אני לא מכירה אף משפחה כמעט מלוכדת עד כדי כך שיבואו ויחגגו ביחד או אפילו יהנו ביחד מארוחה, לכל אחד יש משפחה משלו, אישה או בעל, ילדים, כלות, חתנים, נכדות, נכדים, חם, חמות, גיס אחד לפחות, או גיסה, ואחר כך יש לו גם משפחה של הורים אחיות אחים, בני דודות בני דודים, סבים, סבתות, לפעמים גם רבא, ויש "חברים משפחה", שהם כמו אחיות ואחים, הכי חשובים תמיד החברים "אחי, אחותי" מכירים? לפחות כך במשפחה שלי, אז מה יעשו? למי ילכו קודם? למי יש כסף לכל כך הרבה מתנות? זאת ממש בעיה, בימים טרופים אלה שהמשכנתא מרחפת מעל לראש וחשבון הויזה תופח וצריך כל הזמן לחשוב, עבודה עבודה עבודה, מי יכול בכלל לזכור?
יש כל כך הרבה חגים בשנה? ולמי שבאמת אוהבים, יש ימי הולדת ימי נישואין יש גם חוגגים גירושין יש ולנטיין יום האישה יום האהבה יום הגאווה, כל כך הרבה חגים, ודווקא את יום האם החליפו, גזלו, ביטלו, מבטלים, שוכחים, לא רוצים לא צריך.
ובכלל אני לא מכירה הרבה משפחות שאמא ואבא ביחד והכל נפלא בשביל לחגוג את יום המשפחה, אפשר היה פשוט להוסיף עוד יום אחד קטן בשנה וזהו והיינו פותרים את הבעיה ואמא הייתה עד היום מרגישה טוב ומאושרה לפחות יום בשנה.
ברדיו אמרו כל היום "היום יום המשפחה, היום יום המשפחה" אני בתוך תוכי מתנגדת לא משלימה, אז אמרתי לכולם "היום יום האם, היום יום האם" "אם אין אני לי מי לי" חשבתי ושרתי מתעקשת, "אמא יקרה לי יקרה".
בכל זאת חיכיתי וחיכיתי נורא, חיכיתי וחיכיתי חיכיתי ואף אחד לא בא, גם לא שמעתי את השליח רץ מדרגה אחר מדרגה גם לא צלצל הפלאפון, לאיזה ברכה, באימייל שתקפוץ לי נשיקה, או אפילו הקלטה, לא סיכה לדש לא מפית רקומה ולא מפה סרוגה לא אגרטל קטן מחוג לקרמיקה ולא צנצנת קטנה עם שוקולד לא כדור ובתוכו שושנה עטופה בנייר צלופן, לא נרקיסים רקפות כלניות נענע חמוציות שמריחות, תאמינו, וזאת לא פעם ראשונה זה בערך מאז שלקחו לי את יום האם והביאו לי את יום המשפחה, אני כבר התרגלתי, לברך את עצמי פעם בשנה "יום אם שמח יום אם נפלא"
אבל בת הזקונים שלי המדהימה, שעדיין זוכרת הכל, לא מפספסת אף חגיגה, הגיעה וחיבקה ונשקה והביאה לי צבעוני אדום ומריח עטוף בצלופן, וברכה, ברכה נהדרת, ברכה שעשתה לי את היום והערב והלילה, את יום האם ואת יום המשפחה, וגרמה לי מעט נחת והרבה נחמה.