נועם, בעלה של הבת שלה, ניסה ללא הצלחה לקנות כלבלב לנכד הקטן שלה. זה שהוא לא הצליח, היה כל כך צפוי — שום דבר, שהוא ניסה לעשות בחיים - לא הצליח.
טוב, אולי בעצם, פעם אחת הוא כן הצליח, אבל להזיק - הוא הרס משפחה טובה כאשר גנב ממנה את הבת שלה, ליאורה. רבקה לא יכלה עדיין לסלוח לנועם, הכלומניק הזה, שאיכשהו סיבב לליאורה את הראש וגרם לה לסרב לעשרות שידוכים הרבה יותר טובים, ולבסוף להתחתן אתו. אם רמי, הנכד האהוב שלה, היה דומה לאבא שלו, לו אפילו במקצת, רבקה בטח לא הייתה מוכנה לעזור בקניית כלבלב בשבילו. אבל הילד היה העתק המתוק של אמו כשהייתה קטנה וסבתה עשתה את כל מה שהוא ביקש. לכן היא סיכמה אתו שתבוא היום לבית שלהם והם ילכו לחנות.
***
רבקה אמרה לבעלה מה הוא יכול לאכל בצהריים ויצאה החוצה...
חזרה, פתחה את המקרר, הראתה לו את כל, מה שהוא אמור לאכול, ויצאה החוצה.
היא חזרה, פתחה עוד פעם את המקרר, הוציאה את הנקניק האהוב שלה והחביאה אותו בחלק התחתון של המקרר — היא לא יכלה לסמוך על ניסים, בעלה, שישאיר אותו שלם. לבסוף, כמעט רגועה, היא יצאה החוצה.
***
על יד תחנת האוטובוס, היא נזכרה פתאום במשהו, הסתובבה וחזרה הביתה. היא נכנסה, רשמה את כל, מה שבאלה צריך לאכול באותיות גדולות על צידו השני של חשבון הטלפון, שלא היה בכוונתה לשלם, לקחה מגנט וחיברה את שניהם אל דלת המקרר. בדקה שהמגנט לא מסתיר את הכיתוב, הזיזה אותו כמה פעמים עד לשביעות רצונה, והלכה לכיוון הדלת, שם נזכרה במשהו. רבקה התקרבה אל בעלה, לקחה אותו ביד עד למקרר והראתה לו את הרשימה.
היא הרהרה, האם כדאי לוודא שהוא קורא נכון את מה שהיא כתבה, אבל חששה שהוא יתרגז על כך שהיא לא סומכת עליו.
"מצד שני", היא חשבה, "אם הוא לא יוכל להבין מה כתוב, מה יהיה? אני חייבת להיות אישה אחראית, אין לו על מי לסמוך, חוץ ממני." והכריחה אותו לקרוא את הרשימה פעמיים, בכדי להיות בטוחה לגמרי.
רבקה הייתה מרוצה והתכוונה ללכת, כאשר היא פתאום הבינה, שהמילה האחרונה שהוא קרא, הייתה 'בננות'. "לא ייתכן!" היא צעקה לעצמה כל כך חזק, שהפחידה את עצמה. "אסור לו לאכול בננות!" היא הסתכלה היטב על דלת המקרר ומיד הבינה - ניסים קרא מהפתק הלא נכון — הוא קראה מהרשימה "אסור לניסים לאכול" שהיא הכינה בעמל רב במשך שנות הנישואין שלהם. רבקה הבינה כעת, למה לקח לו כל כך הרבה זמן לקרוא את כל הרשימה — הנייר של ה"אסור" היה בערך פי עשרים יותר ארוך מהפתק של "לאכול בצהריים".
רבקה הכריחה את ניסים לקרוא את הרשימה הנכונה שלוש פעמים, אחר כך חזרה על "שלא תקרא מהרשימה הזו" שבע פעמים, כל פעם מצביעה על רשימת האיסורים, ויצאה מהבית.
וכעת, אפילו שלא לגמרי רגועה, היא הלכה לאוטובוס.
היא חזרה, לקחה את המשקפיים שלה מהשולחן, הביטה מסביב ויצאה.
חזרה, אמרה לבעלה אילו כדורים הוא אמור לבלוע בצהריים. היא הסתכלה עליו בזמן שהוא מהנהן, הגיעה למסכנה שלא תוכל, כרגיל, לסמוך עליו, והכינה את כל הכדורים בשבעת הרימות נפרדות, שכל אחת היא עטפה בזהירות בנייר עיתון. היא הסתכלה על בעלה, נפנפה לו עם היד לשלום ויצאה. הפעם סופית.
רבקה הלכה לתחנת האוטובוס.
היא פספסה את הראשון, כי לא הייתה בטוחה שסגרה את התנור.
היא חזרה, ראתה שהוא סגור, ויצאה לתפוס את האוטובוס.
***
סבתה הגיעה לבית של בתה וביקשה שרמי, הנכד, יהיה מוכן תוך חמש דקות.
בינתיים, היא הלכה אל המקרר לראות מה יש להם שם.
ברור ומובן, שרק מתוך דאגה אימהית, היא הוציאה את הגבינה המסריחה כמו גרביים והשליכה אותה לפח זבל. גורל דומה המתין בחוסר סבלנות גם לנקניק מסריח ומעופש.
היא בדקה את תאריכים על כל המוצרים, ואלו, שתוקף טריותם היה אמור לפוג מחר או מחרתיים, מצאו גם הם את דרכם לפח. רק ליתר בטחון, לכל מקרה שלו יהיה — היו יותר מדי מקרים של דברי חלב, שהתקלקלו לפני תאריך התפוגה. למה היא צריכה לקחת את הסיכון?
היא הגיעה לתא הקפאה והסתכלה על גלידות. רבקה הוציאה את אחת השמנות ביותר, הניעה את ראשה מצד לצד — מה, הבת שלה השתגעה, לתת מוצר כל כך שמן לנכדיה? כדי להבטיח שזה לא יקרה, היא אכלה את הגלידה.
היא סגרת את המקרר.
פתחה אותו פעם נוספת ליתר בטחון — לא, אין שום דבר עוד שהיא יכולה לעשות בכדי לשפר את תכולת הפנים. רבקה סגרה את הדלת בתחושת צער שהיא לא יכולה עוד להועיל.
היא הלכה לחדר השינה של בתה והתחילה לעשות שם סדר, לשים דברים במקומם. היא הוציאה את חצאית המיני מארון.
רבקה זכרה היטב שהיא לא מרשה לבתה לצאת במיני, כך שהיה לה ברור, שזה לא שלה. האם זה משנה של מי זה, אם כך? היא זרקה את החצאית לפח.
***
רמי, נכדה, קרא לה ואמר שהוא עייף מלחכות לה. היא השתיקה אותו עם היד והסבירה שזה ייקח לא יותר מחמש דקות קטנטנות לסיים.
***
בערב, הבת שלה חזרה הביתה. רבקה התלוננה, שהבית היה בכזה חוסר סדר, שהיא הייתה חייבת לעבוד כל הזמן. למה הבת שלה לא מרחמת על אמא שלה וגורמת לה לעבוד כל כך קשה?
היא לא הקשיבה לבת שלה, כי היא ידע שליאורה, בטח מתרצת את עצמה, כמו תמיד. אז למה להקשיב למה שכבר יודעים?
אבל רבקה החליטה לסלוח לבת שלה בכל זאת. אם אמהות לא יעשו הכל בשביל הילדים שלהן, זה יהיה עולם מכוער. היא כבר לא כעסה על הבת שלה יותר, והחליטה שתעזור לה להסתדר בחיים — היא תישאר פה ותלמד אותה הכל — הרי זה אף פעם לא מאוחר כדי להראות לילד שלך איך צריך לחיות! 
