גלגל החיים

גלגל החיים/ כתבה מזי אבוחצירה

 "תשמעי יקירתי בהחלט יש לך צירים זה כבר שלושה ימים ואלה צירים של לידה את צריכה להגיע לחדר לידה אני רושמת לך מכתב והפנייה", ארשת פניה של ד"ר לישנסקי היו רציניים והיא דיברה בטון ללא פשרות קר חותך ורציני ולא אפשר  לא להבין  את חומרת דבריה. 

השמיים היו בהירים, השמש ניצבה במרום מפקחת ומנצחת על תזמורת החיים, אגלי זעה בצבצו על מצחי סוף חודש יולי והשרב היה כבר בעיצומו. החניתי את המכונית בחניית בית החולים.

מביטות אחת אל השנייה צועדות בשבילים הירוקים שסמלו תקווה והתחדשות, המבנה החדש של בית החולים והמטוס שהוצב בגן נסכו בי תחושה של ביטחון. באחת אחזתי את תיק הלידה ובשנייה עזרתי לביתי לעלות במדרגות בית החולים.

"אי אי אאאה, אמא אני לא יכולה ללכת".

"יש לך ציר, הבטן שלך מתקשה תנשמי עוד כמה מדרגות ואת בפנים."

"מיון יולדות", הכריז השלט בכניסה, ברקע נשמעו קולות לב העוברים שניגנו את מרש החיים. פני האדימו  ליבי החל פועם במהירות בקצב לבבות העוברים. פני החווירו פתחתי את בקבוק המים נשענתי על הקיר על יד חדר הרופא לגמתי מים בעודי ממתינה לביתי שנכנסה לבדיקה.

"אין פתיחה," הודיע הרופא  "יש צירים גבוהים וטובים ללידה, תיכנסי למוניטור יתכן שנשחרר אותך לדעתי תלדי עוד 24 שעות".

"לידה בעוד 24 שעות?" המשפט ניצבע באדום הוא היה חרוט היטב בזיכרוני.  מנסה לשכוח את הצירים שפקדו אותי.  ארבעים ושתיים שבועות חלפו ובחודש האחרון ביקרתי פה כבר פעמיים בשבוע ועדיין אין לידה. ארורות המדרגות האפורות האלה הן מתעקלות כמדרגות של מיגדל מים המדיף ריח של תחב. מדרגה ועוד  אחת ושדים מפלחים את גבי. "לא לצעוק" היה כתוב בספר "הלידה" שקיבלתי במתנה "צריך לשמוח את הולכת ללדת".

"אך, למה דובי לא פה? למה אמא לא פה? למה אני לבד?" והכול כל כך כבד   "למה אין מעלית?" אני  מנסה לחייך, מנסה לזכור את הוראות של האחות בטיפת חלב.

"כשיש ציר צריך לנשום כמו כלב". איך לעזאזל נושם כלב?,

"צריך לנשוף בפעימות", איזה פעימות, הכול מתכווץ  ואין לי אויר לנשימה  ושום דבר כבר לא זוכרת.

נכנסתי  לחדר הלידה והדלתות נסגרו מאחורי. נשארתי בודדה  באולם גדול הומה רופאים ומילדות ובמיטות מסודרות אחת מול השנייה קורעות ללדת נשים, זרות אחת לשנייה. רואות את הלידות הדם הכאב והסבל. פני וליבי קפאו  בהלם, צעקות היולדות פילחו את ראשי וכאבים פילחו את בטני. מבוהלת  שכבתי על המיטה ונפשי החלה מרחפת יוצאת מהגוף עולה מעלה רואה את היולדות יוצאת מהחלון עולה על פרפר וטסה להרי יהודה, עולה לירושלים רואה את הכותל המערבי יורדת ונחה ומתפללת.     

חלפו עשרים וארבע שעות רופאים חולפים על פני ועוברים מיולדת ליולדת  וכולן יולדות ויוצאות.

מישהו ניגש אלי בדק  מישש ואמר:

"אין דופק,  אין תינוק הוא כבר לא חי" .  לא היה לי כוח לצעוק ולא האמנתי למשמע אוזני. ומה שהחזיק אותי בחיים זאת האמונה  במחשבה  שהוא בודאי טועה. שעות רבות שהעובר סובל מצירים וכפי הנראה הוא חלש, הדחקתי את המחשבה שהילד כבר לא חי.   

"עשרים וארבע שעות?"  "לא לא, לא שוב".

"שוב זה לא יקרא", התאוששתי מההלם שפשפתי את עיני כשאני מבטיחה לעצמי.

"לא שוב, שוב זה לא יקרא". 

"סליחה מי זאת האחות הראשית?"

"אני, כן מה רצית?"

 "אני חייבת לדווח, אני לא מקצועית... אבל אני חייבת לדווח לרופא המטפל בביתי  על מה שקרה איתי אני לא  רוצה שהבת  שלי תישמע, אני לא רוצה להדאיג אותה..." קולי נישבר ונחלש ודמעות הציפו את עיני.

"הי מה קורא איתך? תשבי, תשתי  מים, יופי תספרי לי אני אדווח לרופא, אל תדאגי."

"אני ילדתי לידת X  (ולד מת),  הייתי עשרים וארבע שעות בחדר לידה ולא הייתה פתיחה. הילד מת בתוך הבטן בתוך חדר הלידה.  ו.. ו..  גם לבת שלי אין פתיחה,  הרופא אומר שרק בעוד עשרים וארבע שעות תתרחש לידה אני חוששת לחיי העובר".

"אל תדאגי, תודה שדיווחת לנו זה מאוד חשוב,  לא ניראה לי שהרופא ישלח אותה הביתה".

"מי ילדה לידת X ," פנה אלי הרופא.

"אני, האמא שלה," עניתי וסימנתי לרופא להחריש.

"את נכנסת ללדת זיוית," הודיע הרופא בקול רם,  "אל תדאגי," לחש  לי, "אני מציין זאת במסמכים ואיידע את הרופאים אתם תצאו ביד מלאה". הבטיח כשהוא מאיר פנים.

עשרים וארבע שעות בחדר לידה יושבת על יד מיטתה. שומרת, מלטפת, עוזרת ללחוץ. פשוט לא משה משם. 

"הינה זה בא,"  בואי אני קוראת למיילדת  מוציאה שמן ומניחה אותו בידה.

" יש לה כאבים חזקים, ביתי לא תצעק," ממש כמוני אני מהרהרת  ואומרת למיילדת, "אבל הלידה מתחילה בשעה טובהת."

"יחד אמא?"   חייכה אלי המיילדת.

"יחד," חייכתי במאור פנים.

אני מטילה את גופי העייף  והזעיר דוחפת  את רגלי ביתי לכיוון הבטן. 

"תלחצי," אני מתחננת  "תלחצי, הינה מבצבץ ראש כדור מכוסה בשער שחור.  תלחצי תלחצי אל תפסיקי".

פחות מדקה ופלא הבריאה התרחש שם ממש לנגד עיני אספתי את נכדתי בשתי ידי אימצתי אותה אל ליבי והנחתי אותה על ביטנה של ביתי.

אספתי את תיקי בידי נשקתי לחתני וביתי  ויצאתי מרחפת ודומעת אל חצר בית החולים.

 "זהו סבא דובי זה ניגמר, הנכדה שלך יונקת כבר. אני לא נחוצה פה יותר אני הולכת הביתה לנוח." חייכתי אליו והתחלתי צועדת בשבילים הירוקים מביטה לשמים ולוחשת

"תודה ה' הפעם אני ניצחתי".