רק רציתי להודות. (944 מילים)

מספרים אלי שאני אף פעם לא אומר 'תודה'. אבל זה פשוט לא נכון. עד עכשיו לא ראיתי שום סיבה להגיד 'תודה'. אבל אתמול הכל השתנה.

בבוקר, לקחתי את עגלת האשפה שלי החוצה, מחכה שתגיע מכונית הזבל לאסף אותו. כרגיל, חלק מהאשפה נשפך על האדמה ליד הבית שלי. וכרגיל, ביקשתי מעובד הזבל לנקות אותה.
אתם לא יכולים להבין עד כמה הופתעתי, כאשר הוא לא עשה או אמר דבר, אלה פשוט עבר לבית הבא. זה היה כל כך חריג, שאני רק עמדתי שם עם הפה הפעור עד שזבוב נכנס לתוכו, עשה סיבוב ועף החוצה.

סגרתי את הפה והבנתי: היום איש הזבל לא אמר מה הוא חושב על אימא שלי, אחותי, (טוב, הוא לא יכול לדעת שאין לי אחות, נכון?) לא הראה עם ידיו את הדברים שהוא היה מוכן לעשות לי. כלום. שום דבר מהרפרטואר הרגיל שלו.
זה היה לגמרי לא יאומן שאיש הזבל לא ענה.
הוא היה יכול! אבל לא ענה.

באותו רגע, הבנתי שהעולם שלי לא יחזור להיות כפי שהיה. כל האמונות שלי פוצצו על ידי רוח של השינויים שהרגשתי, כאשר חשבתי על איש האשפה האצילי הזה.

הבנתי שאני חייב להודות לו על ההתנהגות הג'נטלמנית שלו.

חיים, 12 נובמבר 1971

~*~

חיים נתן את המכתב למזכירה ואמר, "אז, הנה זה."

היא הביטה בו, קראה ביעף, לאחר מכן הסתכלה על חיים, קראה עוד פעם, ואז קמה ויצאה מן החדר.
חמש דקות לאחר מכן, היא חזרה ואמרה, "סליחה על ההמתנה. קח את זה לחדר 329 — הם ינסו לעזור לך."

בחדר 329, התהליך היה דומה לזה שבחדר הקודם:

"יום טוב. יש לי מכתב תודה לאחד העובדים שלכם. רציתי להודות לו באופן אישי, אבל כשבאתי לעירייה בפעם הראשונה, אמרו לי שזה בלתי אפשרי. אז כתבתי מכתב."
"אתה צריך להביא את המכתב בשלושה עותקים. אני צריך שלושת העותקים של המכתב. אצלנו הכל בשלשות."
"אני יודע. הנערה בחדר 10,273 אמרה לי אתמול."
"כל העותקים בחתימת נוטריון?"
"הנה, המכתב ממנו."
"שילמת 175 ₪ דמי טיפול עבור הבאת מכתבי 'תודה' לעירייה?"
"כן, הנה הקבלה."
"חכה רגע, בבקשה."

האיש יצא מן החדר. חיים שמע אותו מדבר בטלפון. הוא שמע רק חלקי השיחה, "מה עוד אני יכול לעשות?– אני לא יודע מה לעשות עם המכתב הזה– כן, ניסינו את זה– ניסינו גם את זה– הוא נמצא כאן כבר שלושה ימים ועשה כל מה שביקשנו . מה אני עושה עכשיו?– בסדר, אני אגיד לו את זה."
האיש חזר ואמר, "אני אחתום, שקיבלתי את זה, אבל רק אחרי שהמזכיר הראשי למנהל זוטר של שוליה של עוזר המזכיר לסגן ראש העיר השלישי בנושאים של העברת מכתבים יחתום. הוא יושב בחדר 2345."
חיים הרגיש כאילו השמש נכנסה לחדר, כאשר החיוך הרחב של האיש חשף את שיני הזהב שלו ונצנוצן סנוור אותו. הוא עצם את עיניו, בלע עמוק, אבל אז, הרים את ראשו בהחלטיות ויצא.

שלושה שבועות אחרי זה, המכתב הוגש, הוועדה שהייתה צריכה להתארגן בכדי לחקור את מכתב ה'תודה', התארגנה, וגלגלי השיניים הענקיים של הביורוקרטים הקטנים החלו את הסיבובים האיטי שלהם.

~*~

העיתון שלי נתן לי משימה חופשית.
"דן, תמצא משהו מעניין. מה שתרצה אבל עסיסי." אם העורך הראשי אמר עוד משהו, זה הלך לאבוד מאחורי הדלת הסגורה, בגלל שמיהרתי החוצה לחפש רעיונות עבור הדוח שלי, שאמור להביא אלי את פרס פוליצר.