סיפורים

גומות

לחיים אדמדמות וגומות נעוצות בעומק הלחי. גם אם לא חייכה, ורק עיקמה את שפתיה במעט, היו הגומות מתייצבות ושובות בקסמיהן כל עובר אורח שבסביבתה. היו לה עיניים פקוחות לרווחה, ומתחדדות בקצותיהן. מה ששיווה לה הבעה מהפנטת, יש אנשים שאמרו שכמעט ולא ראו אותה ממצמצת.

כמה מתוקה טיפני, כולם חשבו, ידעו ואמרו. כל כך לבבית. מהלכת כמו ברווזונת בחצאיתה המתרחבת, ממש מאפה קטן וחינני.

הם היו חברים טובים. הכי טובים, יותר טובים מטובים. היא וטוני. לטוני היה שיער בהיר ועיניים משתנות. לפעמים ירוקות, לפעמים דבשיות. אבל צורתן הייתה קבועה ונוקבת. צרה מאוד, מעמיקה וחודרת. הוא התהלך כמו רוח רפאים והופיע לפעמים מאחורי גבם של אנשים, הבהיל אותם בתחילה, ולאחר שגילו שזה רק טוני, הם חייכו לו, ואמרו שלום בהקלה. טוני היה נער עצוב, חולה בקדחת נסתרת, שהשאירה אותו בחיים, אבל המיתה את כל מי שניסתה להתקרב לגופו. והן בכל זאת לא יכלו לעמוד בפיתויו, הנערות הרבות, חשבו שאולי הפעם המחלה תפסח מעליהן. והן ישארו בחיים, על אף שיתחברו לגופו, ויערבבו לתוך גופן את כל מה שהוגדר כמסוכן. הרי אף אחד לא יכול היה להיות בטוח באותה תקופה, הרפואה הייתה עוד ממש בחיתוליה,ואנשים התבססו בעיקר על אמונות ונסיונות שונים.

אז כשטוני קרב לבנות האצולה הצעירות, בראשית דרכן, יפות וצלולות, שעיניהם משקפת תמימות מהסוג הפחות חיובי, (סוג התמימות מתוך הטיפשות). הן לא יכלו לעמוד בפני מראהו הרגוע והזועק כאחד, מין שקט שמסתיר סערה,סערה שתכניס עניין אמיתי לחייהם המהודרים והריקניים.

וטיפני תמיד ניחמה אותו, החברה הכי טובה. נשאה סלסלת פירות מהסוג שהכי אהב, נעה בהליכתה הברווזית החמדמדה, מחייכת ומפגינה לראווה את גומותיה השובות.לאחר שאיבד בגלל רעל גופו, עוד נערה.כולם ידעו שאת טיפני וטוני דבר לא יוכל להפריד. גם לא המחלה, כי טיפני לא תיגע בטוני, רק בגלל שהיא כל כך אוהבת אותו, רק כי היא כל כך טובה, הרי בלעדיה, הוא ישאר לבד במערכה.

 

"אז את החברונת החדשה?" חייכתי אליה והרגשתי את הגומות שלי, ננעצות בתוכי בעוצמה. היא הסתכלה עלי במבט של איילה טועה. ניסיתי להציל את השיחה,"את מתביישת? למה? אני חברה טובה..." היא חייכה חיוך מופנם שמפגין סוג מסוים של כבוד ואהדה. הרגשתי את נוזלי השנאה ממלאים את דמי. עוד שיער בלונדיני, איזה יופי טוני, אתה בכלל לא מנסה להיות מקורי? "אז ז'נט, ספרי לי קצת, את בוודאי שמחה להפריח את הסטיגמה על מחלתו של טוני, לדעתי הוא אף פעם לא היה חולה, זה היה בסך הכל חוסר מזל, של נערה אחרי נערה". היא הישירה את מבטה אלי, והתמלאה בשמחה אווילית, "כן, סוף סוף הוכחנו שכל השמועה הזו היא טפשית, ומישהי יכולה להשאר עם טוני יותר משבועיים". התהלכתי סביב גופה. היא ישבה באצילות נרכשת. כפפות לבנות כיסו את ידיה, והיא אחזה כוס תה קטנה. היו לה עיניים שחורות קטנות וסתמיות, משהו נחמד בהבעת פיה אולי, ושיער בלונדיני חלק שהורם בתסרוקת מושקעת יתר על המידה."איזה יופי, אני, כל כך שמחה, סוף סוף טוני לא יהיה לבד, אני מתארת לעצמי שאת כבר מתכננת את העתיד הקרב ובא..." אני אוהבת להתעלל קצת בעצמי, ואז לנצח אותן בסיום המילה הכי מרגיזה. התיישבתי מולה והסתכלתי עליה בעיניים מקשיבות, פקוחות לרווחה.  היא כמעט נחנקה במהלך לגימתה. לאחר שהשתעלה למספר שניות, פצתה את פיה "אני לא יודעת, אני בינתיים מאוד שמחה, אני חושבת שטוני מחבב אותי, אני כל כך נהנת לדעת שהוא רק שלי, הנער היפה ביותר בחצר המלוכה". וכמובן שהטיפשונת לא ידעה לתאר מה כוונתה. טוני יפה,ספק על זה,אינני מטילה. אבל זה לא היופי שלו שממיס לב כל נערה. הוא מגנט חי, כך אני סבורה. מחזיק באצבע,כוח שמהתל ומסחרר נשים וגברים כאחד. טוני היפה שלי, החלק והרע. הוא אומר שהוא לא יכול לחיות בלעדי, ובכל זאת, עכשיו כמו בפעם הראשונה, השישית והשניה, יושבת מולי נערה פתייה. לוגמת את כוס התה, ואני נותנת לכעס שלי להפוך לגביש,גביש שמתקשה לעבור בצינורות הדם, להתפרץ כאכזריות טהורה. "ז'נט, יקרה, אני רואה שכמעט וסיימת את כוס התה שלך? בדיוק רציתי למזוג אחת גם לי, רוצה שאמלא לך אותה?" חייכתי בחביבות וידעתי שגם היא, בוודאי חושבת לה, כמה מתוקה טיפני, הברווזית הקטנה, הגומות שלה כל כך יפות, העיניים מלאות הזדהות והבנה. היא הנהנה ברוב תודה, והגישה לי את כוס התה שלה.

 

אני אוהבת לראות את הלובן הירקרק על פניהן, שמחליף את השמחה האווילית,מעוררת הקנאה.

הסלסלה שלי כבר מלאה בכל מה שטוני רצה,המון אוכמניות, פטל, קצת אננס, ובננה טרייה. הוא שכב על מיטתו בעצלות מוכרת, אבל ההבעה שלו הייתה עירנית וברורה. הוא הנהן לשלום, בהרמת גבה שומרת סוד, ואני הנהנתי וחייכתי את החיוך שגורם לו לחיות בתור הנער העצוב ביותר באחוזה. "נפרדת ממנה יפה?" התיישבתי לצידו והעברתי את ידי על גבי פניו השקטים. הוא תפס את ידי והוריד אותה לאט לאורך חולצתו הלבנה. "כן, אני חושב, למדתי אותה תכסיסים, חבל שהיא לא תוכל להפגין אותם בפני אף אחד יותר" נעצתי בו מבט חשדני, "תכסיסים שלי? שלנו? או רק שלך?" הוא התרומם והתקרב לפני עד שהאוויר לא שימש יותר כמחיצה, "טיפני, שלי? שלך? מה את חושבת? שיש דבר כזה בכלל?אני לא יכול לחיות בלעדיך,ונותן לך להרוג נערות, רק כי חשתי אליהן חיבה, ואת שואבת את עצמך לתוך מערבולות של אכזריות חוסר אונים וקנאה.  את באמת חושבת שיש משהו שנשאר שלי? שנשאר שלך?" קירבתי את פני לפניו ונתתי ללשון שלי לגוע בשפתו התחתונה, לאחר מכן התקבעתי על הרווח שבין שפתיו, ואחזתי בשתלטנות בשערו הרך. הוא נשם אותי בחוזקה, לאחר מכן הזיז את פניו לאחור בזהירות, "את כל כך חלשה, טיפני, את כל כך חלשה." הנדתי את ראשי הצדה בהבעת שאלה, בלי מילים, השפה שלנו כבר ברורה. "את משתטלת עלי, משחקת בכולם בעזרת הגומות החמודות, והעיניים המהפנטות, בטוחה שאת משיגה מה שאת רוצה, שולטת על חייך, ועל כל מה שנעשה." חייכתי בפה סגור, הנהנתי בראשי, הפגנתי נצחון בהבעה. לאחר מכן פתחתי את רוכסן השמלה שלי, ונתתי לבקבוקים בשערי להתפזר קמעה, הוא תפס את פני והכריז "ובגלל זה טיפני שלי, את כל כך חלשה.

אם רק היית נותנת, פעם אחת, מנסה... לתת לחיים לשלוט בך,לתת לעצמך לשלוט בך, להרגיש אהבה...היינו יכולים, היינו יכולים להרגע." ואני עיקמתי את שפתי וחשפתי את גומותי, כאילו אמרתי, אין מה לעשות, קבל זאת בהבנה. אז הוא נישק אותי ושאף את הריח שלי. מבלי לדעת שהרגשתי, הו, כמה הרגשתי, אהבה.
 
הסיפור הזה נכתב בהשראת המנגינה הבאה:
אם תרצו להעשיר את חווית הקריאה,ולהבין את רוח הסיפור,  תקראו אותו כשברקע המנגינה...

תגובות