התקשרתי למאיה, המזכירה שלי, להזכיר בקשר לזר פרחים. לא שהיה לי ספק שהיא כבר מילאה את המשימה שלי, אני פשוט אוהב לסמוך, אך לבדוק.
כדי לשכנע אותי, שאין שום בעיה, היא הביאה את הזר הענק לחדר שלי והניחה על השולחן מולי. כן. הוא היה יפה מאוד. בטוח שאשתי תהיה מרוצה. היות והתכוונתי ללכת הביתה בעוד ארבעים דקות, סימנתי למאיה עם היד להשאיר את הפרחים היכן שהיא הניחה אתם.
"אלכס, גברת בר-לב באה אליך. היא יוצאת לפנסיה ופורשת מהעבודה היום, אז היא באה כדי להגיד שלום."
"בוודאי, בוודאי. תזמיני אותה להיכנס, מאיה. אבל, קודם, תקראי לכאן את כל העובדים שתמצאי. נעשה לה שמח. ואל תשכחי להביא זר פרחים בשבילה."
דקה לאחר מכן, העובדים התחילו להיכנס לחדרי ומאיה הביאה זר פרחים קטן, ושמה אותו על שולחני בצד המרוחק ממני. אחרי עוד כמה דקות, הגיעה גם גברת בר-לב. היא ממש קרנה מאושר כשראתה כל כך הרבה אנשים שמברכים אותה ומאחלים לה את כל הטוב. כשהגיע תורי, גם אני איחלתי את כל הדברים הרגילים, ואז הוספתי: "אנחנו רוצים לתת לך את הזר הקטן הזה כאות לצוות שלנו, קטן אך מלוכד, שתזכרי אותנו ולא תשכחי מיד."
בדיוק אז, גברת בר-לב שמה לב לזר הענק על שולחני והביטה בו בעיניים חמדניות, כך שברגע שאמרתי לה מה שאמרתי, היא תפסה אותו בשתי ידיה ומלמלה: "אוי, לא הייתם צריכים לפנק אותי כל כך. אבל תודה רבה. אני אף פעם לא אשכח אותכם."
מאיה רצה אליה וניסתה לקחת את הזר הלא נכון ממנה, אבל גברת בר-לב תפסה אותו בחוזקה, ולא התכוונה לוותר עליו בלי שפיכת דם. הבנתי שאני אבדתי את הזר של אשתי, נאנחתי עמוקות והנהנתי בראשי וידיי למאיה לעזוב זר לפנסיונרית הטרייה.
כשכולם יצאו, לקחתי זר ורדים, אשר אמור היה להיות שי של גברת בר-לב, קראתי למאיה, ונתתי לה אותו.
"חג שמח, מאיה."
"תודה, אלכס."
"טוב, וכעת, מהר תמצאי לי עוד זר עבור אשתי. אני רוצה ללכת הביתה בקרוב."
"כבר הולכת לטפל בזה."
עשר דקות מאוחר יותר, מאיה החליק לתוך החדר בשקט:
"רע מאוד. בשום מקום אין פרחים. בדקתי בגו גל - מקום הקרוב ביותר שעדיין יש בו פרחים, נמצא כאן." והיא הראתה לי מפה מודפסת אך לפני רגע, עם עיגול קטן סביב המקום שבו הגו גל הגדול הבטיח את שארית הפרחים.
"שאזמין כאן? אתה תבוא לאסוף?"
"כן, כמובן, מאיה."
היא התקשרה מיד מחדרי והתחילה להזמין את הפרחים. אני לא ממש עקבתי אחרי השיחה, אבל פתאום שמעתי: "אבל כך כתוב בגו גל, ... אני אספר להם עליכם." זה היה הרגע שבו הבנתי שיש בעיות.
מאיה סגרה את הטלפון, עמדה רגע בשקט, ואז יצאה בנחישות מהחדר. אני לא הספקתי אפילו להתחיל לתהות לפשר בריחתה, כשהיא כבר חזרה עם זר של הוורדים שנתתי לה.
"אלכס, אני יכולה לחיות בלי זר זה, אבל אתה — אני לא בטוחה. אין פרחים אחרים בכל העיר. אז, תודה רבה לך על הכוונות הטובות שלך, אבל אתה צריך את הפרחים הרבה יותר ממני."
היא הכניסה בכוח את הזר לידי.
"לא, לא, מאיה. יש כאן מספיק לכולם." ואני, בגבורה חילקתי את הזר לשני חלקים ונתתי לה אחד. רק בכדי לראות את החיוך שלה מתפשט על הפנים, שלפני רגע היו מודאגים מהבעיה הלא פתירה, זה היה שווה הכל. הנה, האישה השינה שמאושרת בגלל הפרחים של אשתי. אני הייתי בטוח, שאם לספר לה, היא תבין אותי ותסכים שפעלתי נכון.
אספתי את הדברים שלי, לקחתי את חצי הזר בידי הימנית, והלכתי הביתה.
כשעברתי ליד הגשר מעל מסילת הרכבת הישנה, ראיתי מישהו שעמד על המעקה. עצרתי, יצאתי וצעקתי: "מה אתה עושה?" אבל אף אחד לא ענה, אם כי ראיתי שהדמות החלה לנוע.
רצתי והתקרבתי, וראיתי איש, פניו לעבר הצד החיצוני של המעקה, חבל, יורד אל הקרקע ומטפס חזרה אל לתוך ידיו. שם ראיתי אבן גדולה, אשר אליה היה מחובר החבל.
"מה אתה עושה?" צעקתי לו.
"ואיך זה נראה לך?" הוא היה רגוע למדי.
"זה נראה, כאילו אתה השתגעת."
האיש פנה אלי וזרק בכעס:
"אני לא השתגעתי. הייתי רוצה לראות אותך במקומי. זו השנה השלישית שאני לא יכול להביא פרחים לאשתו ב -8 למרץ. בכל פעם, משהו קורה ואני נשאר בלי פרחים לקראת החג. בשנה שעברה, היא אמרה שזאת תהיה הפעם האחרונה שהיא סולחת לי. ואני, גם השנה דברים השתבשו: רצתי כל היום כדי למצוא את מעיל הפרווה בשבילה, ולא שמתי לב ש הפרחים נגמרו. עכשיו, לא נשאר לי, אלה לקפוץ מטה."
"אבל תגיד לי, בבקשה, מה אתה מתכוון לעשות עם אבן על צווארך?" שאלתי אותו בשקט.
הוא משך בכתפיו: "מה, לא כך קופצים מהגשר?"
"כן, אם קופצים מהגשר, הנמצא מעל נהר. אבל אם הגשר נמצא מעל הרכבת, אני לא בטוח שאתה צריך את האבן."
"יופי. עוד מומחה. לך מכאן, בבקשה, אתה לא מאפשר לי להתרכז. אתה רואה איזו החלטה חשובה אני חייב לקבל."
"ואני בטוח שאשתך תקבל אותך גם בלי פרחים. הרי קנית מעיל פרווה בשבילה."
"אני לא בטוח. עזוב אותי. תן לי למות בשלווה. אני כל כך מפחד לאבד את אשתי, שאני מעדיף למות עכשיו, ושהיא לא תהיה מאוכזבת ממני שוב."
"תשמע," לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך, אך הבנתי שזו הדרך היחידה לשים קץ להתלבטויות שלו, "יש לי הצעה בשבילך."
הוא הסתובב, אבל לא ירד מן המעקה.
"אני אתן לך חצי מהפרחים שלי. מה אתה אומר על כך?"
האיש התחיל לחייך והושיט את ידיו לקבל את הפרחים. הוא שכח לגמרי מה היה בידיו, ואז ...
שמעתי חבטה, כאשר האבן נפלה על הקרקע מתחת לגשר.
איזה מזל שהאיש קשר חבל כל כך ארוך! חמש עשרה סנטימטר פחות, ו...
אני רצתי אליו התרתי את החבל. מיד אחרי כן, חילקתי את הפרחים לחצי ונתתי לו את החלק שלו.
הסתכלתי על מה שנותר מהזר וקיוויתי שאשתי תבין, שפעלתי נכון, למרות שספקות אחדות החלו להיכנס למוחי.
חזרתי אל מכוניתי והמשכתי את הנסיעה הביתה. אבל בחצר, ראיתי מראה מוזר: קבוצה של גברים פרועים רצים אחרי חמישה ילדים וצועקים משהו. יצאתי והקשבתי: "תנו לנו, תנו לנו!"
מה זה היה יכול להיות? כשהתקרבתי אל הילדים, הגברים כבר עזבו והילדים היו לבד על הארץ. הם בכו. שאלתי אותם מה קרה, אבל לקח לי לא מעט זמן להבין את כל הפרטים. בסופו של דבר, גיליתי את התמונה הבאה: בגלל בעיות עם מחסור בפרחים, כנופיות של גברים שוטטו בעיר. אחד הכנופיות ראתה איך שהילדים קטפו את הפרחים האחרונים מן ערוגת הפרחים בחצר. גברים, שכל אחד מהם היה צריך לפחות לפרח אחד לאשתו, ירדו כל כך נמוך שפשוט שדדו את הילדים. ועכשיו, הם בכו על אדמה, לא יודעים מה לעשות: אחרי הכל, הם הבטיחו לאבותיהם למצוא פרחים עבור אמותיהם.
מה אני אגיד לכם, הילדים בכו כל כך חזק, שאני הרגשתי כל כך רע שחילקתי את הפרחים בינינו שווה בשווה: כל אחד קיבל ורד אחד.
גירדתי בראשי, חושב איך להסביר את הכול לאשתי, אבל לא מצאתי משהו מתאים והלכתי הביתה.
היא חיכתה לי. מיד נתתי לה את הורד. היא חייכה בהנאה, ומלמלה: "איזה יופי. טוב שלא שכחתה אותי. אני שמחה לקבל אפילו את הפרח הבודד הזה. העיקר הכוונה."
ראיתי שהיא באמת מתכוונת לכך, והחלטתי לא לספר את כל מה שקרה לי עם פרחים בשבילה. היום נדבר רק עליה ...
אישה. את ראויה לכל תשומת לב של הגבר, שהוא מסוגל להמטיר עליך. ושלא תחשבי אחרת אי-פעם. גבר - הוא גבר, רק בזכותך!
ואת - אשה בזכות עצמך!
