פריצה - פרק ראשון

      רפי סקר את הבית מהמדרכה שממול. לאחר בדיקה מהירה אך יסודית במהלכה השתכנע שלא חל כל שינוי, חצה את הכביש, נכנס במהירות דרך השער הפתוח, פנה ימינה בשביל המרוצף שבגינה והלך מסביב עד למרפסת המטבח הקטנה.

      הוא תצפת על הבית ביומיים האחרונים, גם בבקרים וגם עם רדת החשיכה. השתכנע שהדירה ריקה -  כנראה הדיירת , ששמה התנוסס על דלת הכניסה, נעדרת מן הבית. כבר צלצל ביומיים האלה פעמים מספר בפעמון, אך לא היה מענה.  הבחין בדואר שנערם בתיבה. בערבים ראה אור בוקע מחלון קטן אחורי והוא שיער שזהו חדר האמבטיה. אותו אור דלק במשך כל שהותו במקום, מלבדו לא הואר כל חדר אחר. אופייני להשאיר אור במקום כלשהו בבית כדי להטעות, חשב.

      הגיע במהירות למרפסת האחורית, הזיז את התריס – הוא כבר בדק אותו אמש וידע שאינו נעול – עלה על מכסה בלוני הגז, טיפס בזריזות על המעקה, קפץ פנימה וסגר מיד את התריס אחריו. גישש אחר דלת המטבח הפתוחה למרפסת – גם זאת וודא אתמול – ונכנס.  

   חושך מוחלט שרר סביבו. הוציא את פנס הכיס שהיה חבוי בכיס פנימי במעילו והדליקו. אלומת אור זעירה האירה קלושות את המטבח. יצא לסלון והסיט את הפנס בתנועה סיבובית לעבר הקירות. ריח צחנה עלה באפו והוא הרהר שבוודאי הבית היה סגור מזה זמן רב. ראה מזנון מיושן ומערכת ספות כהה. כשהפנה את האור לצד שמאל, הבחין בפרוזדור עם מספר דלתות.

      מניסיונו ידע שארון חדר השינה זה המקום הראשון שיש לבדוק; צפוי אמנם, אך רב האנשים מחזיקים בו את דברי הערך שלהם, וגם בשידות, במידה וישנן. מעטים בעלי חשיבה יצירתית, ואז גם הוא צריך להפעיל את הדמיון ולהתאמץ יותר. ישנן כמובן גם כספות, אך הוא ידע שאין זו מהדירות שצפוי למצוא בה כספת: אזור וותיק בעיר של בתים פרטיים קטנים וישנים, בחלקם לא ממוגנים ביותר, כמו זה, שיש בו סורגים רק בחלקו הקדמי , אוכלוסיה קשישה ברובה, ואלה מחזיקים את תכשיטיהם בארון וגם את המזומנים, כי לא הסכינו לכרטיסי הפלסטיק. שלל צנוע אמנם, הוא העריך, אך גם בלי סיכונים כמעט.

      רפי פנה לכוון הפרוזדור מאיר בפנסו לפניו, עיניו בדלתות שנראו משני הצדדים, כשרגליו נגפו חפץ גדול שהיה מונח בדרכו; הוא נפל, השתטח עליו ופנסו עף מידו והתנפץ על הרצפה. שמע גניחה חלושה וליבו ניתר בבהלה משהבין שצנח על גוף אדם שרוע על הרצפה. התרומם על ארבעה גפיו, דלג מעל המכשול וזחל לעבר הכיוון ששם נפל פנסו. גשש בחשכה, מצא אותו ונסה להדליקו, אך לשווא.

      שמע שוב גניחה ואחריה מלמול חרישי; לבו פעם עדיין בחוזקה, אך הוא נרגע במקצת. עיניו, שהתרגלו בינתיים לחשיכה, הבחינו במעומעם בגוף אישה שכוב על הרצפה. הוא פסע כמה צעדים לכוונה וחש בגל הצחנה שעלה ממנה. עמד למרגלותיה וראה אישה זקנה מתבוננת בו ונאנקת מכאב. כרע ליד ראשה והבחין בתחינה שבעיניה.

   "גברת, קרה לך משהו, נפלת?" שאל מבולבל. מעין קרקור צרוד בקע מגרונה. רפי התרומם, הלך לכוון דלת הכניסה וגישש אחר המתג. החדר נמלא אור. הקשישה שעל הרצפה עצמה את עיניה ואז פקחה אותן לאיטן. הן היו אדומות ונפוחות מאד, הבחין. ראה שכותונת הלילה הארוכה שלבשה הייתה רטובה בחלקה התחתון וכתמים כהים חשודים בצבצו מצדדיה. הבין שהאישה שוכבת פה זמן רב ועשתה את צרכיה על עצמה. הוא כרע שוב ליד ראשה משהבחין שהיא מנסה לדבר. יותר מקריאת שפתיה הבין שהיא מנסה להגות את המילה "מים" .הוא רץ למטבח, מלא כוס וחזר אליה. הניח את הכוס על הרצפה, הרים בזהירות את ראשה בשתי ידיו, השעין אותו על ידו השמאלית, תפס בימינו את הכוס והגישו לשפתיה והיא לגמה בנואשות, בלגימות גדולות והנוזל נשפך והרטיב את צווארה וקדמת כותנתה.

    "גברת, את יכולה לקום? שארים אותך?"  שאל משפסקה לשתות. היא הנידה ראשה, נאבקה עם קולה ולחשה לבסוף:  "הרגל... היא שבורה".

    שאל כמה זמן היא שוכבת כאן ."יותר מיומיים," ענתה.

    רפי נחרד. כלומר ביומיים האלה שהוא הסתובב סביב הבית שכבה הזקנה פצועה על הרצפה בתוך צרכיה בלי מים ומזון ואיש לא נכנס לביתה. הוא סקר אותה במבטו: ראה עיניים כחולות בפנים חיוורים מאד, שיער לבן ולח דבוק לרקותיה. קם, לקח כרית מספה קרובה, הרים שוב את ראשה בזהירות ותחב אותה מתחתיו. ראה הכרת תודה בעיניה. בת כמה היא צריכה להיות? תהה. הוא התקשה להעריך גילם של אנשים מבוגרים אך שיער שהיא בערך בגיל סבתו, בסביבות השמונים . עמד כמה רגעים מתלבט, ואז שאל:

   "להתקשר למישהו ? יש לך ילדים, נכון גברת ?" צל עבר בעיניה והוא עקב אחר מבטה שהופנה אל הקיר שממול . ראה שם תמונה של חייל צעיר המחייך אליו, ובמבט שני הבין שזו פינת הנצחה. החזיר מבטו אליה. "למי לצלצל?"

   היא התאמצה לדבר ולחישה צרודה בקעה מגרונה משענתה לו: "למטפלת... המספר שמה, ליד הטלפון...היא לא באה..." מסרה לו את השם והוא מצא את המספר בפנקס שהיה מונח ליד המכשיר. חייג, חכה, אך לא הייתה תשובה.

   "אני אזמין אמבולנס"  אמר לאחר הרהור. הוא זכר רק 100, מספר המשטרה, אך הם קישרו אותו עם מגן דוד אדום. לקח כעשרים  דקות עד שהגיעו, והוא ישב לידה על הרצפה והחזיק את ידה בידו. "עוד מעט גברת, עוד מעט יבואו ויעזרו לך." מבטה האומר תודה לא נטש אותו לרגע.

    ניגש לפתוח את הדלת כששמע את הצלצול. שלושה פרמדיקים צעירים, שני בחורים ובחורה נכנסו אחריו לסלון. הם האזינו להסבריו: בא לבקר ומצא אותה ככה, שברה את רגלה הימנית. היא שוכבת כאן כבר למעלה מיומיים. המטפלת לא הגיעה ולא עונה לטלפון. העלו אותה בזהירות על אלונקה והוא הלך אחריהם עד האוטו. "אתה יכול לנסוע אתה בתוך האמבולנס," אמרו לו.

נבוך לרגע, אך הנהן משראה את מבטה הנעוץ בעיניו. חזר לנעול את הדלת במפתח שמצא על שלחן קטן ליד דלת הכניסה כשהאמבולנס הגיע.

    רפי בלה שעות בחדר המיון. היה צריך להסדיר את הרישום בדלפק והוא מסר את שמה – שידע מתיבת הדואר – ואת גילה – ששיער. יותר לא יודע, אמר, היא קרובת משפחה רחוקה, ימסור את שאר הפרטים בהמשך. האחיות טפלו בה בינתיים, ניקו אותה והלבישוה כותונת נקייה. דיווח  להן שהיא לא אכלה דבר יותר מיומיים, שיש להאכילה בדחופות, אך הן טענו שאסור, שכפי הנראה עליה לעבור ניתוח וחייבת להיות בצום. הקדיר פניו והביט בה מוטרד. היא נשלחה לצילום רנטגן והוא עזר לסניטר לסחוב את המיטה לחדר הצילום. ישב לידה וחכה עד שקראו בשמה וגרר את המיטה לתוך החדר. אחר-כך החזיר בעצמו את המיטה למיון יחד עם המעטפה הגדולה של הצילום. אכן שבר. די מורכב. יש לנתח.

      היא נמנמה והתעוררה חליפות וחפשה אותו במבטה כל אימת שפקחה את עיניה. היה צמא ורעב ורצה לחפש מזנון, אך חשש שהיא תתעורר ותמצא עצמה לבד. נפרד ממנה בפתח חדר הניתוח; הלך ליד מיטתה והחזיק את ידה, והיא לחצה ידו בחוזקה שהפתיע אותו.