הנשים העלובות שנאלצו למכור את גופן ואני הכרתי מקרוב את חוסר הישע המשווע שלהן,הקציתי עבורן את אחד מארמונותיי והפכתי אותו לבית מחסה. חמש מאות נשים עובדות מצאו מחסה "באתר החרטה שליד הים".
ביצרתי את מעמדי בקיסרות. בכל נושא התיר לי יוסטיניאנוס להתערב . מביקור בבתי המלאכה לתעשיית המשי, במפעלי הצביעה, במספנות שם הבאתי תמורות רבות בהתנהלותם. עזרתי לקיסר לנסח מערכת משפטים שנקראת על שמו ''קודקס יוסטיניאנוס''. מפעל חשוב בדיני המשפט. קבעתי חוקים שהגבילו את זכויות הגברים ופעלו לטובת הנשים.
בעיות הפוריות של יוסטיניאנוס לא אפשרו לו להעניק לי בן שירש את כסאו. היה לי את הבן מאותו סוחר מאנטיוכיה שביקרתי למחוק מתודעתי .
מלחמות ארוכות שניהל יוסטיאנינוס הביאו ליוקר מִחְיָה גבוה. המוני מובטלים, מגפות, ייאוש ומוות. מנת החיטה היומית הצטמצמה בחצי. אנשים רעבים עמדו בהמוניהם מסביב לארמון ותהו על ההוללות בפנים. אט אט הפכה התהייה לנהמה חרישית ובהמשך לשאגה אדירה.
בוקר אחד הופתעו שומרי הארמון לגלות את פסלינו מלוכלכים בבוץ. הרגימה מהפסלים הופנתה אל יוסטיניאנוס ואלי.
אותו יום לא יישכח ממני. בחודש ינואר שנת 532 . קהל רב התאסף בהיפודרום ופנה לתא הקיסר. יוסטיניאנוס ישב בתאו המלכותי כשהקהל שר את ההמנון הלאומי . שירת ההמנון הופרעה בקהל בלחישות ומלמולים שגאו והפכו לשאגה אדירה.
"הלאה המלך ההולל."
"בוז למלכה הרוצחת."
"שתלך הזונה לַעֲזָאזֵל ."
"שתחזור למקום ממנו באה."
אני נעדרתי באותו יום מקולל מֵהַהִיפּוֹדְרוֹם, ערכתי תפילה בכנסיית סנט סטפן. כששבתי לארמון מצאתי את פניו של יוסטיניאנוס מולבנים כסיד. נודע לו כי היפאטיוס אחיינו של הקיסר אנאסטאסיוס הראשון, הוכרז על ידי שניים מראשי המורדים כקיסר. הוא טעה בחישוביו. שבעה ראשים הותזו, במקום השבעה מרדו שבע מאות, המתקוממים פשטו בכל רחבי העיר. החנויות נסגרו, השוק התרוקן, כל העבודות הופסקו. האספסוף פרץ אל בית הכלא ושחרר אסירים שיוסטיניאנוס סרב לחון . המון פרוע מצויד בסכינים, אבנים ומכושים כיתר את הארמון, מרתף היין נפרץ, ההמון שאג בטירוף כשהוא מבוסס בנהר היין זעק
"היכן הרוצחים?" יוסטיניאנוס שהה באחד מחדרי הארמון הפנימיים כשאינו מסתיר את בהלתו.
שכבתי בחדר אחר כשהסרטן מכרסם בגופי, המכאובים היקשו עלי בְּמוֹשְׁלוֹת הקיסרות. ההמולה העירה אותי משנתי. כשהבנתי את המתרחש, הוריתי להלבישני בבגדי הזהב והארגמן שלי ולהסיט את הוילונות.
על אף שההמון הבעיר אש בבתי העיר, השמיים הוארו בנוגה אדום, והעיר הייתה לשדה קרב, הייתי נחושה בדעתי לנצח בקרב הזה.
פתחתי את חלון חדרי בארמון כשאבן נזרקה לעברי והחטיאה במעט את ראשי. התעלמתי מהניסיון להכריעני ויצאתי אל המרפסת.
ראשי ההמון נרתעו אחורה בתדהמה לאומץ ליבי שלא ציפו לו.
שמעתי אותם בתחילה מלחשים
"אכן, היא אמיצת לב!"
ועוד אנשים הביעו בקול רם את התפעלותם.
"והם אומרים שהיא חולה." והמשיכו אחרים
"נכון, ראו כמה לבנות פניה."
"מסכנה! היא הייתה אחת משלנו."
"וגם עכשיו היא אחת משלנו, גם אם היא קיסרית."
הרמתי את ידי. דממה השתררה בין המתפרעים.
"מה רצונכם." שאלתי. חולשת גופי הציקה לי ובכל זאת קולי היה רם וצלול. בשל הדומיה המוחלטת, הוא חתך את האוויר והתפשט ברחבי הרחוב שבחזית הארמון.
"לחם קיסרית, רק לחם!" צעק ההמון.
"לחם תקבלו. גם הצגה מיוחדת בקרקס, הצגה מותחת מכל ההצגות שקונסטנטינופול ראתה אי פעם.
הבשורה המלהיבה נישאה מפה אל פה במהירות. ''תחי הקיסרית!'' שאגו ההמונים, ''תחי לעד תיאודורה!"
כמה קל לרַצות את טעמו של ההמון, חשבתי כשגופי הכואב בוגד בי. שבתי אל חדרי.תני להם מה שהם רוצים ויסורו מעלי. הדהדה המחשבה הזו בראשי. ההמון הזה לא יוכל לחמוק מחלקו שלו במהומה הזאת. לא, לא הפעם. לא אתיר לחולשה הזו להתרגש עלי. יוסטיניאנוס היה נחוש בדעתו לנוס מהעיר, רגע לפני שיצא, מנעתי זאת ממנו.
המחזה החל כבר למחרת היום. מרוצים, תחרויות, התעמלות, ריקודים – מעלות השחר ועד לפנות ערב. ההמון קיבל ממני את ארוחתו – דייסות, זיתים כבושים, נקניקים גדושי שום, אפונה מפולפלת וכרוב, גבינת כבשים בחרדל, יין חמוץ. ממש כפי שהבטחתי. אכן, יום חג היה זה בקונסטנטינופול.
לפני שהגיע המחזה אל קיצו עזבתי עם הקיסר את ההיפודרום, כפי שעזבנו תמיד לפני השיא.
מרוץ המרכבות סיים את הפסטיבל. ואחריו נכונה להמון הפתעה שלא הוזכרה בתוכנית. בליסאריוס, מפקד צבא הקיסר, נכנס לזירה בלוויית חייליו הגרמנים על כל ציודם. הקהל הריע. איזה רעיון שנון! תמרון מלחמתי יוצג עתה לעיניהם.
"הידד לקיסרית!" שמעתי את ההמון שואג.
"היכונו!" שאג בליסאריוס שר הצבא.
"למטרה! אש!" ברד חיצים נורה אל השורות הצפופות שבזירה. כשהבינו ההמונים את המתרחש, היה מאוחר מדי. אפשר היה לשמוע את צרחותיהם "תרמית! בגידה! הם ניסו להסתער על הפתחים כדי להציל את נפשם בזעם ובייאוש, אך בפקודתי חסמה את דרכם פלוגה נוספת של חיילים מזוינים, פלוגה בת ארבע שורות של איכרים ברבריים למודי קרב.
הטבח נמשך עד שקיעת החמה. שלושים אלף טבוחים נשארו על החול בזירת הַהִיפּוֹדְרוֹם.
"הכרעתי את המתקוממים." חייכתי חיוך ניצחון מר בשפתיים מעוותות מכאב
נסעתי לרחוץ את גופי במעיינות חמים, בתקווה לרפא את הכאב הממאיר שפשט בגופי. גדוד של ארבע מאות חיילים ליווה אותי פן יתנכל לי המון נוקם ונוטר.
התפללתי להבראתי, חילקתי כספי צדקה כדי לנסות שימחלו לי על הטבח הנורא. הכל היה ללא הועיל. הדקירות המתמידות לא משו מצד גופי, שבו ועינו אותי בלילות ובימים. ביקשתי למות בטרם יתמוטט היופי בפני, כפי שהייתי בשיאי.
