פרק שלישי
הפעם נכנס בדלת הכניסה בעזרת המפתח. השתרע על הספה בסלון ושכב דקות מספר, מהורהר. חש שוב בצחנה; קם ופתח את דלת ההזזה של מרפסת הסלון, חפש באמבטיה, הביא כליי ניקוי ודלי עם מים ונקה את מקור הסירחון. החזיר את הדברים לאמבטיה, רחץ את הסמרטוט ותלה אותו ליבוש. סיבן את ידיו, הזרים מים ושטף גם את פניו.
חש ברעב ששב להציק לו. נכנס למטבח וסקר את תכולת המקרר. כבר עמד להוציא דברים כשהרגיש בריח מוזר שעלה מבגדיו, ריח של בית חולים- חשב. עליו להתרחץ קודם וגם להחליף בגדים. מצא את חדר השינה – שלא הספיק קודם, לפני תחילת האירועים, ופתח את דלת הארון. חיפש בין בגדיה של הקשישה, מצא חולצת טריקו כחולה וזוג שלווארים, וחייך לעצמו כשהבין מה הוא מחפש בסופו של דבר בארונה של הזקנה.
הוא התקלח וחפף את ראשו. עמד זמן רב תחת זרם המים החמים. באמבטיה מצא זוג כפכפים מפלסטיק, קטנים ממידת רגליו, אך נעל אותם בכל זאת. התלבש בבגדיה, נכנס למטבח והכין לעצמו ארוחה ממה שמצא במקרר: ביצים מטוגנות עם פרוסות סלאמי וסלט ירקות. הכין לעצמו גם כוס קפה בוץ. לחם לא היה, אך בפריזר מצא שתי פיתית קפואות והוא הפשיר אותן בטוסטר אובן. טרף את הכל במהירות, ברעבתנות. נשכב שוב על הספה, אבל הכלים שהשאיר במטבח לא נתנו לו מנוח. קם, הדיח אותם ושם אותם לייבוש על המתקן.
חזר לסלון והתחיל לסקור אותו ביתר תשומת לב; מבטו נפל שוב על תמונת החייל: בחור צעיר במקצת ממנו, בהיר פנים, צחור שיניים , מחייך חיוך גדול. מתחת לתמונה על מדף היו מונחים נר זיכרון וחוברת. הוא קרא את הכתוב על הכריכה: "חברים מספרים על יובל" ומתחת – "לזכר סמ"ר יובל שטיינברג ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים."
הוא לא שירת בצבא. בלשכת הגיוס אמר להם שחייב ללכת לעבוד, לסייע לאמו האלמנה בפרנסת המשפחה. היא נשארה לבדה עם שמונה ילדים כשאביו נפל אל מותו מפיגום הבניין עליו עבד, והפיצויים שקבלו נאכלו עד מהרה. רפי היה השני אחרי אחות בכורה נשואה ואם, היתר היו עוד קטינים, והוא קיבל פטור מהשירות הצבאי. אך לעבוד – לא במיוחד הצליח. דווקא רצה, הלך בהתלהבות ללשכת העבודה, אבל לעמוד תשע שעות ליד מכונה שעושה ברגים נראה לו גיהינום, עבדות. נסה גם דברים אחרים אך מכולם נשר אחר זמן קצר. קשה לו לקום כל בוקר מוקדם ולהתמיד בעבודות משמימות במשך חודשים ושנים. זה לא בשבילו.
ואז חבר הציע לו לבוא איתו: רק לשמור מבחוץ בתוך האוטו ולהתריע אם יהיה צורך. החבר נכנס לדירה, וכשיצא, נתן לו חלק בשלל. כולה עשר דקות, קלי קלות.
כך זה התחיל, כך הוא נכנס לזה. הפיתוי גדול, יש מזומנים ואת התכשיטים הוא למד למי למכור מבלי להסתבך. החליט לעבוד לבד; זה יותר מתאים לאופיו וגם יותר בטוח, פחות בולט. הקפיד על כללי זהירות, למד לעשות עבודת הכנה מדוקדקת. עובדה שעוד לא נתפס, עוד לא ישב...
הוא נותן כסף לאימו. היא לא יודעת מה עיסוקו, הוא לא גר בבית, שכר לעצמו דירה. אמר לה שעובד בגינון, מרוויח טוב, אך יש תקופות בלי עבודה – וזאת כדי לתרץ את אי הסדירות במתן הכספים כי הרי לא תמיד הולך לו, יש גם תקופות יובש ויש גם עבודות סרק, כשבבית שפרץ אין דבר בעל ערך.
לפעמים הוא מצטער שלא הלך לצבא. מדים דווקא יכלו להתאים לו מאד, והיה אולי לומד שם מקצוע, מכונאות, אולי אפילו מחשבים, מח הרי יש לו בקודקוד והיה טוב בחשבון. והוא גם לא פחדן, יכול היה להיות קרבי ללא ספק, היה ספורטאי מצטיין בבית הספר ובקטטות ידו הייתה תמיד על העליונה. אבל ככה יצא... עכשיו כבר מאוחר...
מצא אלבומים עם תמונות על המזנון והתחיל לדפדף באחד מהם. ראה זוג צעיר עם תינוק, אחר-כך הזוג עם ילדון, והבין שזו היא עם בעלה ובנה. איזו שאפה הייתה, התפעל, יפה אמיתית. התמונות אמנם בשחור לבן, אבל איזה עיניים בהירות ויפות! והגבר שלה נראה כל כך מכובד בחליפה עם העניבה. ורק ילד אחד, וגם הוא הלך להם בצבא. מה חושבים האשכנזים האלה שעושים רק ילד אחד ? שאין אסונות בעולם? שאין מלחמות? ובייחוד בארץ הזאת...
חש שעיניו נעצמות. פיהק, התמתח וסגר את האלבום. נכנס לחדר השינה של הזקנה והתפתה לרגע לשכב במיטתה הרכה, אך חש מבוכה. לקח שמיכה משובצת שמצא בחדר וחזר לסלון. שם תחת ראשו את אחת הכריות שסילק מהספה, התכסה, כבה את מנורת הרגל ונרדם במהירות.
בבוקר, שעה שלגם מהקפה שהכין לעצמו, צלצל הטלפון בדירה. היסס, אך בסופו של דבר הרים את השפופרת. שמע קול גברי שביקש את הזקנה. השיב לו שאיננה בבית ושאל לזהותו של המטלפן. הוא בעלה של המטפלת, אמר, אשתו עברה תאונת דרכים, הייתה ללא הכרה במשך יומיים. המצב היה מדאיג מאוד, אך תודה לאל, היום התעוררה. היא דואגת לזקנה, מקווה שהסתדרה איכשהו. היא לא תוכל לעבוד בזמן הקרוב, סובלת מפגיעה בראש, מספר צלעות שבורות וחבלות בכל הגוף. מסר לו מספר טלפון של האפוטרופוס של הזקנה מטעם המדינה, זה שמעסיק את אשתו. יש ליצור איתם קשר, אמר, הם ימצאו מישהי אחרת.
רפי נעל את נעליו, לבש את מעילו, לקח את הבגדים שפשט ביום הקודם ונסע לביתו במכוניתו החבוטה שהחנה בקרבת המקום אתמול, לפני תחילת האירועים. נכנס, החליף את בגדי הזקנה בבגדים נקיים ויצא לבית החולים.
מצא אותה באחד החדרים, מנומנמת. התיישב על כסא ליד מיטתה והתבונן בה. השמיעה מלמולים לא ברורים ופקחה עיניה בבהלה. פניה אורו משראתה אותו, ואז התעוותו בכאב. שאל לשלומה. "כואב," ענתה בקול קטן. תפס בידה והחל לספר לה על דודתו שגם נפלה ושברה רגל ועכשיו היא כמו חדשה. הוא דיבר והיא הקשיבה, עיניה לא משו מעיניו. אחות צעירה הניחה על השידה ליד מיטתה את מגש ארוחת הבוקר. הוא הרים את חלקה הקדמי של המיטה על מנת להגביה את ראשה, הניח תחת סנטרה סינור פלסטיק שהוגש לו, והתחיל להאכיל אותה, רצה להיות בטוח שתאכל אחרי הצום הארוך שנכפה עליה. היא פתחה את הפה בצייתנות כל פעם שהגיש כף דייסה לפיה. חש סיפוק כשראה את הקערה ריקה.
כך החל לבקר אותה מדי יום. הוא עבר לדירתה, מלא את המקרר במצרכים, בישל לעצמו ונקה אחריו. התקשר למספר שמסר לו בעלה של המטפלת ודיבר עם האפוטרופוס, אישה מבוגרת על פי הקול. סיפר לה את הסיפור של האירוע, רק שיפץ את חלקו בעניין. הציג עצמו כידיד משפחה. הם קבעו להיות בקשר כשמצבה של הקשישה ישתפר.
ישב ליד מיטתה מדי יום. בעיקר הוא דיבר והיא הקשיבה. סיפר לה על ילדותו, על אביו שמת לפני שהספיק להכירו באמת, על כאב היתמות, על מחסור מתמיד בבית. סיפר על אמו שהזדקנה בטרם עת. על אחיו הצעיר שהתפתה לסמים והוא לא יודע מה לעשות בעניין. מאוחר יותר התחיל לדבר על עצמו. על זה שלא מצא עוד דרך, שהלך קצת לאיבוד...אך הוא ייקח את עצמו בידיים, הוא עוד יעשה משהו עם עצמו, ימצא את הכוון הנכון... וגם ימצא בחורה טובה ויקים משפחה. רק שלושה ילדים, חייך, אולי ארבעה, לא יותר, שיוכל להעניק להם השכלה, שלא יגיעו כמוהו...
היא בעיקר הקשיבה. עיניה הכחולות, שעקבו אחר הבעות פניו, היו חומלות ומלאות השתתפות בצער למשמע סיפור חייו הקשה, או עליזות וזוהרות כשדיבר על תוכניותיו לעתיד.
יום אחד החלה גם היא לדבר. סיפרה לו על בנה שנהרג במלחמה כשרכבו עלה על מטען. סיפרה לו שהתאלמנה לפני עשרים וחמש שנה כמעט, שבעלה לא התגבר על מות הבן, שוויתר מהר כשחלה בסרטן, לא נלחם במחלה. דיברה גם על בדידותה. אין לה כבר משפחה, אמרה, אחותה היחידה נפטרה גם היא מזמן.
לא שאלה אותו מה חיפש אצלה באותו יום וכיצד נכנס והוא לא נידב הסברים.
המשך יבוא
