חפץ.

הוא משתמש בי ומלהט הסיום זורק
וכשנרגע מרים ומחזיר למדף.
משתמש, זורק, מרים ומחזיר למדף.
וכל הזמן הזה שאני מבלה על המדף
אני מתגעגעת לריח שלו,
לטעם שלו, לשפתיים שלו, לשטויות שלו
ועל איך ששנינו צוחקים.
אלה הזמנים הכי יפים שלי,
ואז בן רגע אני מוצאת את עצמי על המדף.
מעלה אבק.. כאילו מעולם לא התקיימתי לו בחיים.
הוא מתגבר כ"כ מהר על הכל, ואילו לי..
ואילו לי יש את השנים על מדף העץ החיוור,
שמתפורר לי מתחת לרגליים, להירגע ולשכוח.
אז אני שוכחת..
ואחרי ששרפתי את הזיכרון האחרון ונותר לי רק
לראות אותו דועך ונעלם בין הלהבות,
הוא חוזר.
חוזר להקסים אותי ביופי שלו, בריח, בנשיקות,
בנגיעות שלו, באהבה שלו.
ואני שבוייה.
חוזר לחדור לי ללב.
חוזר להשמיד אותי.
חוזר לקחת ממני הכל, לפרק את כל מה שבניתי לי.
ואני נשברת, כולי רטובה מהדמעות של עצמי.
כבר אין לי למה להתעורר בבוקר, והשמש מגיעה למדף
רק בימים שהוא טורח לפתוח חלון.
וזה לא קורה.
בחושך עומדת, עם רצפה שבורה, בלי שום כיוון,
בלי אהבה, בלעדיו.
ועכשיו להירגע ולשכוח את כל הדברים שהוא עושה לי בפנים,
לשרוף את כל הפרפרים שהוא עושה לי בבטן אחד אחד
ואז זכרונות. את הכל.
שלא ישאר דבר.