פריצה - פרק אחרון

5.

  הימים חלפו. רפי המשיך לבקר את ברוריה בבית החולים. לא חשב על עבודתו, החליט לדחות הכל עד שהזקנה תחזור לעצמה. מכר כמה תכשיטים שהיו עדיין ברשותו, בינתיים יש לו ממה לחיות. הוא לא פתח יותר את ארונה ומגירותיה, לא רצה לדעת מה יש שמה, חשש  להתפתות.

   הקשישה הועברה לשיקום, התחילה להתהלך עם הליכון, הלכה והתחזקה.  האפוטרופסית קבעה עימו פגישה במרכז ההחלמה. ישבו עם הזקנה להחליט לגבי חזרתה הביתה. הביעה את רצונה להיכנס לבית אבות.

   "הבדידות הורגת אותי, לא יכולה כבר לבד...ושם יש אנשים, וגם שמעתי שיש פעילויות ומסיבות... וגם יטפלו בי..."

    האפוטרופסית נתנה לו רשימה של בתי אבות: שיבקר, שימצא מקום מתאים ויחליט. שיתקשר להודיע – הם כבר יסדרו את השאר.

   החל לנסוע בבקרים לבקר בבתי אבות שברשימה, לפני שבא לשבת איתה. הוא דווח לה על מה שראה: זה ככה וזה ככה, ההוא – נפסל מיד, לא בא בחשבון. עדיין לא יודע. הוא עוד ימצא לבסוף מקום טוב, שלא תדאג.

   יום אחד נסע לבית אבות בעיר שכנה. אמרו לו שיש שם גינה גדולה ושהצוות מעולה. הוא נכנס לגינה פורחת, ספסלים בכל מקום, פינות ישיבה מוצלות. הבניין חדש ומבהיק בניקיונו, הדיירים מטופחים. ביקש לראות את האחראית. זו קבלה אותו בטרוניה:

"סוף, סוף, חכינו לך כבר מהבוקר, בוא מהר כי יש להכין דייר לביקור בבית חולים. יש לרחוץ ולהלביש אותו." היא החלה לצעוד במהירות בפרוזדור ורפי הלך אחריה, ניסה למחות אך היא לא נתנה לו שהות: דברה עם הרופא שניגש אליה, חילקה הוראות לכמה בחורות בחלוקים לבנים. הוא נגרר אחריה, מנסה להסביר, אך לא הספיק: כבר הכניסה אותו לאחד החדרים, כבר הצביעה על מיטה שבה שכב קשיש והציגה אותו בפניו, כבר אמרה לו להתייצב אצלה במשרד כשיסיים, כבר סגרה את הדלת.

   הביט בזקן הצנום.  דיבר אליו ברכות, כמו שמדברים לילד. לקח אותו לחדר האמבטיה הסמוך ועזר לו להתרחץ. הוא מצא שם כיסא פלסטיק עם חור והבין שהוא מיועד לרחצה. הושיב אותו מתחת לזרם, רחץ, ניגב והלביש.

   אחר-כך חזר לחדר האחראית והיא שלחה אותו למחסן להביא חבילות חיתולים. הוא היסס לרגע אך לא אמר דבר, ציית משום מה. מאוחר יותר שלחה אותו לתלות תמונה בחדרה של גברת לאה בקומה השנייה, אחר-כך נתנו לו מקדחה וברגים והוא תיקן ספסל בגינה. ולא אמר דבר. עשה מה שביקשו ממנו. הזקנים חייכו אליו והוא החזיר להם חיוך. בחורה צעירה ונאה בחלוק לבן קראה לו לאכול צהריים והסמיקה כשסקר אותה בהערכה. האוכל היה מגוון וטעים והוא אכל בתאבון, היה רעב. וכך נמשך גם אחרי הצהריים.

    בארבע קראו לו להתייצב אצל האחראית. תלתה בו עיניים תמהות: "מה שמך, בחור "? אמר לה את שמו.

   "אם אתה לא יצחק בן שבת, אז מה אתה עושה כאן?"  ענה שלא יודע, שהיא בקשה שיעזור, אז עזר. בא לכאן בשביל עניין אחר אבל היה לו זמן, אז נשאר. הביטה בו מופתעת.

   "עכשיו קבלתי טלפון שיצחק הזה שינה את דעתו, שלא יבוא לעבוד כאן בסופו של דבר". שתקה וסקרה אותו מהורהרת. "תגיד לי, היית מעוניין לעבוד אצלנו? אתה עושה רושם של בחור חרוץ, חביב. אנחנו זקוקים לכוח עזר וגם לאב בית. נראה לְמה תתאים. מה דעתך?" שאלה והוסיפה, "כמובן שאם תסכים, נצטרך המלצות. עבדת פעם עם קשישים?"

   הוא נבוך, השפיל עיניו ואז הרים את ראשו וחייך: "כן, עבדתי עם זקנה, היא תמליץ עלי". הם לחצו ידיים והיא איחלה לו בהצלחה. קבעה לו להתחיל את העבודה בעוד שבוע, בראשון לחודש.