הצילצול/ כתבה מזי אבוחצירה
השמיים היו אפורים והגשם ירד וירד. "השמיים סוערים מכדי לצאת לטיול" הרהורי פחד אחזו בי ומשהו לחץ חזק ודקר בליבי, והבטתי לעבר חולצתי השחורה וצמרמורת עברה בגבי, "למה לעזאזל בחרתי בצבע שחור" מלמלתי לעצמי. זזתי בחוסר נוחות במושב הקדמי של האוטובוס הנפתי את שערי לאחור תוך שאיפה של אויר צח מנסה לגרש את הרגשתי הרעה. חייכתי אל חברתי שישבה לצידי ואמרתי:
"מזל שכולנו מתנדבים אני לא חושבת שמישהו היה יוצא ביום כזה לטיול".
"נכון, העיקר שיש מצב רוח נקוה שיתבהר בהמשך, אפשר להתכסות בצעיף איתך ביחד?"
"כן כמובן" התכרבלנו שתינו בתוך צעיף הצמר הרחב חייכנו וברכנו את כל הנכנסים.
האוטובוס עצר בשולי הכביש, המדריך עלה לאוטובוס. איש קטן קומה בתוך מעיל דובון רטוב מצחו גבוה וחרוש קמטים, פניו היו חיוורים ועיניו נפוחות. הוא הסיט את שערו ממצחו בידו כאילו מבקש לגרש את הרגשתו או דמעותיו. הוא אחז את הרמקול בידו והחל מספר מדוע איחר לבוא: "בשעה שבע בבוקר בדרכי אליכם היינו אשתי ואנוכי ברכב כשנכנסנו לתוך כביש שש הסואן כאשר אנשים ממהרים להגיע למקום עבודתם. המכוניות חלפו בזהירת אחת על פני השנייה . לפתע השמיים השחירו באחת, ירד גשם זלעפות וברד כבד כיסה את כל הכביש, לא יכולנו לראות את הדרך ולא את אור פנסי המכוניות החולפות על פנינו. לפתע ראיתי במראה כי מאחור מגיחה מכונית במהירות מופרזת, עוקפת ולא מתחשבת. ליבי התמלא חלחלה, הטיתי מכוניתי לימין הדרך והתחלתי לבלום. לפתע היה רעש גדול של חריקת בלמים ובום ענק של התנגשות ואור של דליקה. שברי המכונית שהתהפכה והתנגשה במעקה הביטחון עפו לכל עבר וחסמו את מרכז הצומת . תדהמה ותימהון אחזו בי. אשתי החלה מיבבת טופחת על ראשה בידיה וקוראה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הייתה שם חיילת במושב שעל יד הנהג, ראשה ניפגע והיה שמוט לצד, דם ירד לה מהפה, היא נהרגה במקום, הנהג שרד". סיים המדריך את סיפורו. רעש הברד הכבד שהמשיך לרדת ניגן את ניגון "אל מלא רחמים", הנוסעים החרישו כאבו ואני כעסתי על עצמי על שלבשתי חולצה שחורה והתנחמתי על כך שלפחות השרשרת לבנה.
עד מהרה המשיך המדריך לספר על הדרך לירושלים ועל בית המקדש אני הצצתי החוצה. השמיים החלו מתבהרים השמש יצאה והאירה למטיילים פניה כאילו אומרת ברוכים הבאים, רק פס עננים אפור וארוך הזכיר את שהיה. הגענו לכותל המערבי קהל המבקרים ישובים על כסאות חלקם עומדים עטופים בכיסוי ראש, ספר בידם והם מתפללים, נאנחים, מבקשים בקשותיהם בשקט בדממה, שומעים רק את הקדושה. ואני חבושה בכובע צרפתי שחור ועגול כששערי מבצבץ ומסרב בתוקף להתכסות נושאת פני אליו בתפילה כאשר הטלפון צלצל, צלצול טורדני כזה שמפר את הדממה.
"שששש" מיד מישהו דאג להעיר והמתפללים מפנים ראשם ומרימים גבה.
"הלו," אני מחליטה בכל זאת לענות.
"אחותי, הבת שלי מתה," נישמע קול מבשר רעות מבוהל וקורע לב מעבר לקו.
"מה למה?" שאלתי בתימהון, הרי בכל יום הייתה מצלצלת ומקטרת היא לא מנקה, היא מתפנקת וחשבתי לתומי שזה סתם סגנון דיבור שכזה.
"הייתה תאונה," היא עונה ואני, אני לא מקשרת, משהו לא ניתפס בראש פתאום. ליבי התמלא במועקה כבדה אני מגרשת את שערי לאחור בניסיון לשמוע טוב יותר.
"טוב אולי היא פצועה," אני מנסה להרגיע. "אני בכותל בואי נתפלל ביחד," אני מסרבת להאמין ובכל זאת להחיות אותה.
"לא היא מתה באמת," אחותי מתעקשת ומתפרצת בבכי ומיללת "הבת שלי מתה את לא מאמינה לי?" ושוב פורצת בבכי.
אחותי תמיד הייתה בוכה מאז שהיינו קטנות על כל דבר ובלי סיבה, סבתי עליה השלום הייתה קוראת לה "עיישה אל בכייה" שפירושו בעברית "הבכיינית". בעבר היו נוהגים להביא אישה להלוויות שכל תפקידה היה לבכות ולצעוק ולגרום לכל האבלים והמלווים לבכות בשעת ההלוויה. ואני כעסתי על סבתי לא אהבתי שהיא קראה לה כך, אחותי הייתה תמיד רכה ופגיעה אז מה אם תמיד הייתה בוכה יש אנשים שהם יותר רגישים.
"מי אמר לך?" אני בהלם לא מאמינה למשמע אזני ומנסה לברר.
"הקצין שלה, הם באו שניים לעבודה שלי הכניסו אותי לחדר המנהל ושם הם אמרו לי שאין מה לעשות היא באבו כביר." לתדהמתי היא לא בכתה.
"הם איתך? תני לי לדבר איתם" אני מתעקשת. לפתע הייתה דומיה מעבר לקו ואז נישמע קול גברי עבה וסמכותי מעבר לקו:
"שלום, את אחותה?"
"כן" עניתי," בשקט בקול חנוק רפה וליבי נפל לתהום ופני החווירו.
"אז היא לא משקרת. מדבר קצין צה"ל, הבת שלה זהבית נהרגה הבוקר בכביש שש בתאונת דרכים. אנו מבקשים מהמשפחה הקרובה ביותר להגיע ולהיות איתה ".
הזזתי את שערי וניסיתי לנשום אך לא יכולתי. הדמעות יבשו בגרוני מהלם ותדהמה. ההכרה חדרה למוחי ואז ידעתי. ידעתי שהיא נהרגה, ידעתי ולא האמנתי שהבובה הקטנה שלי היא החיילת שנהרגה הבוקר בכביש שש. אותה ראה המדריך מוטלת בין חלקי המכונית ללא רוח חיים, בובה יפה ולבנה שערה סטור על פניה ועיניה פקוחות גופה הקטן שכב לכוד בתוך המכונית. והשמיים, השמיים בכו כפי שלא בכו מעולם.
"דודה," שמעתי את קולה קורא לי בנימה של פינוק וראיתי את שערה מתנפנף ואפה הקטן מורם למעלה והוא מנסה לנשום את נשימתה האחרונה, וידעתי שלא אוסיף עוד. המטיילים שעמדו סביבי האזינו החרישו החלו מתייפחים.
הייתי בתוך המכונית בדרך להלוויה כאשר התבקשתי על-ידי הקצין להספיד את בת אחותי כנציגת המשפחה. לא ידעתי איך לספר לכולם על תינוקת קטנה שהייתה עם עוד שתי תינוקות בבטן שלישית תאומות, והיא הקטנה שנאבקה על חייה עוד בבטן אימה כדי לצאת לעולם ולחיות. על סיפור של פגה פחות מקילו מחייכת אלי בשובבות ופיקחות כאשר הראו לי אותה בבית החולים לראשונה. על ילדה שאהבה את החיים יותר מאשר החיים אהבו אותה. על חברה חכמה שידעה לתמוך באימא בשעות משבר. לחנך את אחיה אפילו שהיו בני גילה, לקבץ סביבה חברים רבים כמו נמלים בשיירה אחר מנהיגתם. על ילדה שבאה אל חכי והניחה ראש כאילו הוא המקום היחידי בעולם בו יש לה חום וביטחון. הלילה היה שחור והקבר היה חתום בזרים, נשמתי עמוק ועצמתי את עיני ואז בתוך כל הדמעות קולי הבוכה קרע את לב השומעים.
סוף החורף ותחילת האביב גשם לא גשם השמש זרחה והרמתי פני אליה כמנסה להתחמם ולהינחם השמיים היו בהירים ורק פס ארוך של עננים שחור השתרך לאורכם מרמז על מה שהיה. כל אותו החודש המשכנו לבכות. היה זה הלילה השלושים ואחת האורות הצבעוניים הסתערו על החושך בניסיון להכניס מעט שמחה. השקט והדממה כפאו מעל לראשי המוזמנים ורק רחש של מלמול חלש עבר בניהם. קול שופר תקיעות, תרועה, שברים קרע את הלילה. כולנו כל המשפחה החברים והקרובים עמדו בגן המדהים ביופיו ואני ניצבת יד ביד עם אחותי אני בלבן והיא בשחור. מבטי נתקע בחולצתה, לבי ניצבט, אחותי ביקשה ממני חולצה שחורה והייתה זאת החולצה שלבשתי באותו יום שחור וסגרירי. הכלה עמדה לרגלי חופתה הורידה ראשה ובכתה ורק קולו של הרב נישמע כאשר אמר דברים לזכרה של זהבית ז"ל שלא זכתה להגיע לחתונה אליה כל כך התכוננה.
ביתי נישאה בתום ה- השלושים לפטירת דודניתה חברת הנפש שלה. והיינו כמו המדינה אבל לצד שמחה, אחות אוחזת ביד אחותה בוכות שמחות. ורק הגורל עוד ממשיך לצחוק כאשר בתום שנה נולדו תאומות לביתי שחיממו את הלב לאחותי. והגורל עוד ממשיך לצחוק כאשר לאחותי נולדו שתי נכדות תאומות בתום השנה הרביעית שאולי יגרמו להפסקה בין בכי לבכי. ואנו כאן אחות לאחות לדבר בלילה ליפני השינה ולרצות לקום בבוקר ולדעת שיש עם מי לדבר.
כל הזכויות שמורות לכותב@
