הם היו שם בערך עשרה, לא ממש ספרתי. רובים טעונים, קורצים עין אל תוך העינית שמכוונת בטח על הראש שלי או על הגב. אולי בכלל הם מכוונים כל אחד לאזור אחר. ככה זה אצלנו. אנחנו לא מדינה מתקדמת במיוחד, האמת דיי פרמיטיבים. אנשים נרצחים אצלנו אחד אחרי השני בקצב מסחרר. וזה גם לא שיש לנו התפוצצות אוכלוסין ואין מקום לזוז. האמת, שיש לנו אפילו אוכלוסייה מאוד קטנה, אולי בגלל כל זה שרוצחים אזרחים סתם, ואולי בגלל שאנחנו סתם מדינה קטנה. לידי עמדה מישהי, מזווית העין אני חושב שהיה לה שיער שחור והיא הייתה קצת חיוורת בגוף, אולי מהפחד. שמעתי שמעטות הנשים שעומדות כאן, בדרך כלל אם נשים נידונות במדינה שלנו לעונש מוות אז זה בכסא חשמלי או בזריקת רעל, כי הן לא עושות משהו יותר מידי קשה. אצלנו נותנים לאנשים עונש מוות לפי רמת החומרה של המעשה. נגיד, אם גנבת מסטיק או איזה משהו קטן ממכולת, אז יתנו לך מכת חשמל חזקה אבל רק פעם אחת, ואז מעיפים אותך לשדות ואם אתה נשאר חי אז אתה נשאר חי, ואם אתה מת אז אתה מת. אם גנבת משהו יותר גדול, אז נותנים לך שתי מכות חשמל חזקות. בדרך כלל אנשים מתים מזה, אבל אם לא אז פשוט משאירים אותך שם בלי כלום איזה שבוע. עד שאתה מת. אם שדדת מישהו, אז יהרגו אותך בזריקת רעל או בחמש-שש מכות חשמל בכסא חשמלי. ואם רצחת מישהו, כמו שאני עשיתי, אז סופך למות בכיתת יורים.
"על מה את פה?" שאלתי אותה בלחש. אם חס וחלילה היו שומעים אותנו מדברים אז אני חושב שאפילו הגהינום לא היה מקבל אותי בגלל איך שהייתי נראה. "אני אשתו של המלך. אני זאת שבגדה בו". לפני כמה שבועות היו שמועות שאשתו של ראש הממשלה בגדה בו. האמת שאף אחד לא האמין, כי למי יש אומץ לבגוד במלך כזה? והאמת שהוא נראה דיי טוב וגם, בכל זאת, מלך. "ובגלל זה שמו אותך בכיתת יורים?" שאלתי. "כן" היא אמרה. "תהיה בשקט".
בלעתי רוק וניסיתי לחשוב על מה חושבים כשאתה מפנה את הגב לכיתת יורים. כי אני לא ידעתי על מה לחשוב. אולי להתפלל, אולי לחשוב על מה יהיה בעולם הבא, לחשוב על המשפחה, על החברה, לחשוב על כל העבר שלך, על מה שיכולת לעשות אם לא היית עושה את מה שעשית. "על מה את חושבת?", שאלתי. "מה?" - "על מה את חושבת?" - "אני חושבת על איזה כיף היה לי עם אותו אחד, ואיזה רע היה לי עם בעלי" - "על זה את חושבת? על מה שעשית? על שזה טוב מה שעשית?" - "כן", היא לקחה נשימה. "תהיה בשקט".
האמת שאחר כך הצטערתי על זה שהרגתי אותו. את מבינים, באותו רגע ממש רציתי לרצוח אותו, ורצחתי. כל הדם הכחול שלו נשפך על הרצפה וניקיתי אחר כך. היה לזה ריח של אבטיח. שמעתי שלהרבה אנשים יש דם בריח של אבטיח. באמת הוא לא היה איש כזה מיוחד מי שרצחתי. יום אחרי, שהריח של האבטיח עוד נשאר בבית שלי, נזכרתי ברצח ודיי התחרטתי. לא בגלל הריח, דווקא הריח היה בסדר. לא ריח שהייתי שם כבושם, אבל ריח נחמד בשביל בית. בכל מקרה, התחרטתי בגלל כל מה שיקרה לי אם ימצאו אותי. אתם מבינים, אם לאנשים מותר לרצוח אנשים אחרים בגלל דברים רעים שהחוק חושב שהם עשו, אז למה אני לא יכול לרצוח אנשים אחרים בגלל דברים רעים שאני חשבתי שהם עשו? אני לא מבין את הנקודה הזאת. יש הרבה פאקים במדינה שלנו.
"תקשיב, בשנייה הראשונה שאתה שומע את הירייה, תיפול. אתה מבין? תיפול. אל תחכה לכלום, פשוט תיפול. אפילו תיפול קצת לפני הזמן, הם לא ישימו לב. אבל אל תיפול הרבה לפני. תיפול במאית שנייה שבין ה"אש" שהמפקד אומר לרעש של הירייה".
ניסיתי להזיז את העיניים שלי שאני קצת אראה אותה אבל לא הצלחתי. "מה?", שאלתי. "מה מה? תפול, פשוט תפול אם אתה רוצה להנצל. אתה רוצה להנצל?" - "כן" - "אז תפול!".
אז נפלתי. עשיתי את עצמי מת, הם אפילו לא בדקו את זה, למזלי, והם הלכו. ניקיתי את הדם שלי מהכתף ואת החולות מהעיניים וניסיתי לקרוא לה. אבל היא לא ענתה. היא באמת יפה, אשתו של המלך. כמו שאמרתי יש לה שיער שחור, ואף כזה קטן. יש לה נקודת חן מתחת לשפתיים וגבות כאלה קטנות. אני זוכר שכשהרמתי אותה גיליתי שהדם שלה אדום. שמעתי על זה שיש למלכים ולמלכות דם אדום, אבל לא באמת האמנתי. איך יכול להיות שלאנשים יש דם שונה? אבל כנראה שלפעמים שמועות הן נכונות. היה לה דם אדום-אדום, ואם הייתם מריחים ממש חזק, אז הייתם יכולים להריח ריח כזה טוב של שדה תותים.
