שורות שורות

אולם גדול, במה גדולה
הוילונות האדומים מוכרים לך
כאלה כיסו את חדרך כשעוד חלמת
היום לילות הפכו זרים לך.

פסנתר מיותם בקדמת הבמה
השחור והלבן מחכים לניגון השקמה
ואת את האקורד שלך כבר עשית
עומדת באפור ובוכה.

מיניות מרומזת באדום על שפתייך,
מרחי עוד שכבת שקרים על הפנים.
כדי לזכור שורות את גם עושה מהן קצת,
יש סימנים שלא נעלמים.

וכך את אוספת הכל,
שורות-שורות
תיבת הנוח של עולם הבידור הזול.

ואולי יום אחד עוד יכתבו עלייך.
על מי שהיית, על מה שרצית,
לפני שהפכת דו ממדית.

בוהה בראי לנוכח עוד קמט על המצח,
מזהה ורק בקושי את הילדה שפעם הבטיחה
(רק לא לעצמה).
"אני עוד אחיה לנצח"

ורק את יודעת,
אלו קמטים בתרבות הגוססת,
ואת זריקת הפלסטיק שהם צריכים.
אותם השוטים וחפים,
שבניגוד אלייך

עדיין חולמים.