הדיאליזה שעבר אבא שלוש פעמים בשבוע זיהמה גם את זכרונו שתעתע בו חֲדָשׁוֹת
לַבְּקָרִים , עד כדי כך שכמעט אינו מבין מה יש לו.
ביקרתי לעיתים קרובות בבית הורי. הם ביניהם מדברים יידיש, מה שעשרות שנים לא דיברו בשפה הזאת, רק התווכחו בה. אחרי שהתווכחו ביידיש שתקו ואחרי ששתקו אמא הייתה מזילה דמעה מביטה לעבר אבא ובתנועה סיבובית בידה מעל ראשה פולטת הברה עוקצנית
"המשיגנע רופ פונדקך." שזה משוגע על כל הראש .
הוויכוחים נסבו על המכונית שלו והנהיגה בה אחרי הדיאליזה כשהוא סובל מסחרחורת, מלחץ דם נמוך ועוד תַּחְלוּאוֹת שנדבקות אליו על הדרך ומצריכים את אשפוזו. כשהוא שב לבית בין תעוקת נשימה לתעוקה, מרים את ידיו מעין תחינה לבורא עולם ואומר :
אני לא מבין למה הגוף שלי ככה."
מכונית "המיצובישי" הייתה הצעצוע היקר ביותר של אבא, אפילו יותר מהחיים עצמם.
"גברת, אביך לא הגיע לדיאליזה." קיבלתי יום אחד טלפון מבית החולים.
" מה פירוש הדבר?" חקרתי את האחות שבישרה לי את הבשורה המשונה הזו. והמשכתי.
"אבא יצא עם "המיצובישי" שלו לפני שעתיים..."
ואז הפעלתי שיטות בילוש רציניות ומסודרות. דבר ראשון התקשרתי לבן שלי שהוא פרמדיק במגן דוד.
"איזה מזל שהתקשרת." ענה לי נרגש. "כל הזמן תפוס עם מי את מדברת כל כך הרבה."
"למה מה קרה?" ניסיתי לדובב אותו בשקט.
"מה קרה... מה, מה קרה." התרתח.
"האדישות שלכם לסבלו של סבא מרגיזה אותי!" דמיינתי אותו מנופף בידיו בדיוק כמו סבא. אדישות? אני והאחים שלי, אמא. מדברים על ליבו שיניח להגה כי זה מסוכן לסביבה ולו, חס וחלילה יעשה טעות וכל העולם שלנו יחרב.
"אז היכן מצאת את סבא." שאלתי
"איך את יודעת שמצאתי אותו." שאל בפליאה.
"את כל העולם ואשתו עצרתי בגללו."
"באיזה מקום." התעניינתי
"בכביש נגד כוון הנסיעה לתל השומר."
"מה...?" הכל עניין של הגיון של אבא שלי, הגיון עקום שאין לו הסבר כי לא לכל דבר יש הסבר, ועד שיתברר לאן בדיוק הצעצוע שלו לקח אותו, לא הבנתי כל כך איך הוא בכלל חי בלי תפקוד של הכליה. רק הוא יכול לעשות את ההיגיון הזה בריא לגמרי, עד שהאמת תתברר, צריך לעשות את הדברים הרגילים כאילו שכלום לא קרה. הוא יחובר למכונת הדיאליזה ואחר כך יבקש לנסוע לבית עם "המצובישי" החומה שלו.
הוא יצטרך לשבת כמה שעות במכונה ולא להאמין לאף אחד שאין לו יותר צעצוע שהוא יכול לנסוע איתו, מה בכלל אנשים מבינים! הוא רועד מקור ומבקש שמיכה. הוא מבקש ממויש רק בקשה אחת. לְהַחְנוֹת את "המיצובישי" במגרש החניה במקום שמיועד לו, הוא לא ייתן לאף אחד לנגוע במכונית, אפילו לא למויש שחושב שהוא רופא .והוא לא יודע יותר ממה שהוא יודע. מה פתאום שהוא ייסע עם מונית לבית החולים!
אני מרימה אליו את העיניים שלי והן החלטיות, אין בהן פחד יותר מכעסו הבלתי מובן, הוא מתגעגע "למיצובישי", מאז שהיא נלקחה ממנו, מצב הרוח שלו ככה ככה.
ישבתי לאכול בחברת הורי,אימא בכסא הגלגלים נוטלת לאט את מזונה לפיה, אינה מדברת, מאושרת שהיא בכסא הגלגלים, כבר אינה צריכה להתאמץ להזיז את רגליה. אבא מתקמצן על חצי כריך עם טונה שלא סיים בבית החולים בזמן הדיאליזה,מחמם אותו במיקרוגל, חותך את הכריך בסכין ומזלג, בין חיתוך ללעיסה מתנשם בכבדות, מנגב בגב ידו את פרורי הכריך שנאספו מסביב שפתיו, אינו מדבר.
הצמא הציק לי פתחתי את המקרר. על מדפיו שאריות של לחם ישן מכוסה עובש ירקרק. שאריות תפוחי עץ בריקבון מתקדם. ריחו של המזון המקולקל עורר בי גועל רב עד שכמעט הקאתי. בעודי מניחה את ידי על שאריות המזון כדי לזרוק אותו מהמקרר שמעתי את אימי מתלוננת בלי סוף, רוטנת ומתמרמרת בלי הפסק.
"עוד תעשי לאבא התקפת לב." צרחה אמא בטרם זרקתי את האוכל. "למה אלוהים מעניש אותי לאט ולא תיכף לוקח אותי." המשיך אבא את מחול שימור המזון. הוא שואל ומשתתק והפנים שלו נופלים בלי כוח לדבר יותר מידי.
"בגלל לחם כמעט ותלו אותי, איך אפשר לזרוק לחם?"
