יום שישי בצהריים, הייאוש באוויר נעשה יותר נוח, נותרו עוד כמה שעות בודדות לסבל שנצבר במהלך כול השבוע החולף ולהתפוגגותו המענגת בערב שישי דרך כביש חוצה שבת. ענק האלוהים הזה, איך הוא חשב לתת לנו יום וחצי לנשום קצת אוויר הרים צלול, לשחרר לחץ מהאוזניים, לקבל פרספקטיבה לחיים, להטעין ולמלא את מצברי נשמתנו מחדש לעוד שבוע עמוס בהתרוקנויות.
אם יש עם שאינו שמח לא משנה באיזה יום הם נמצאים או מהי השעה לפי גובה השמש, אלו יושבי תחנות האוטובוסים העצבניים. הם תמיד היו עצבניים ותמיד יישארו כך, לא ניתן לשנות זאת. הסיבה לכך היא כיוון שהם מצפים למשהו, מחכים למשהו שיגיע, לאוטובוס שיופיע לפתע מעבר לקו האופק ויניח אותם במחוז חפצם בשלום ובמהירות. במקרה שלהם ההמתנה לאוטובוס המושיע ביום שישי רק מגבירה את הכעס, התסכול והעצבים, כיוון שחופש הסופשבוע נמצא במרחק של קו אחד, השלווה המיוחלת צבוע בכחול או אדום אך לא רק שההמתנה שלהם מיגיע אלא לעיתים בשביל לתת להם תקווה משמים מגיע אוטובוס שדומה מאוד לאותו אחד שהם צריכים אפילו באותו הצבע, אך עם מספר שונה על המצח, ועם תחנת האוטובוסים חוזר לשבת או לעמוד בפרצוף חמוץ ועין מקפצת, מקללים את חברת האוטובוסים, את המדינה או סתם את חמותם, בכול מיני שפות וטעמים.
בין כול הכעסים העמוקים והפנים הזועפות אשר השתלטו על תחנת האוטובוס, עמדה לה שם אישה או בחורה, אני כבר לא יודע מהו הגיל המוסכם בו בת המין הנשי עוברת מתואר אחד לשני, וחייכה. חיוך אמיתי בין מבויש לילדותי, חיוך מדבק, מקסים, שובה לב, חיוך אנושי. כמובן שדבר זה אינו נורמאלי, ולכן הוא תפס את תשומת לבי. מי מחייך לו ככה ברחוב, ועוד בתחנת אוטובוס, מי מרשה לעצמו הפגנה כזו בוטה של אושר במקום חשוך אל זה, אלוהים ישמור עוד יחשבו שזו הזוכה הנעלמת מהלוטו, רק שלא ישדדו אותו וימחקו לה את החיוך הנפלא הזה בטיפקס. אך ככול שהמשכתי להביט, ואף התקרבתי בכדי לקבל זווית צפייה טובה יותר, גילתי את הסיבה האמיתית לאושר הבלתי מוסבר הזה, היא הייתה אוטיסטית.
אף פעם לא הייתי לי אינטראקציה עם האוטיסטים, כלומר ראיתי אותם בסרטים, ואולי אפילו כמה פעמיים במציאות הלא ווירטואלית שאנחנו חיים בה מידי פעם, אך מעולם לא החלפתי מילה או התבוננתי בהם למשך זמן ממושך, תמיד העדפתי להמשיך קדימה, להתעלם מהם ולהמשיך בשלי. אך משום מה לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, האושר שלה היה כול כך טהור, השמחה הזאת בתחנת האוטובוס פשוט הדהימה אותי והשאירה אותי ללא מילים, ללא אותיות.
לאחר כמה דקות בהן התבוננתי בה מרותק לשמחת החיים הבלתי רגילה הזאת, שמחת חיים אשר אינה נמצאת יותר אצלנו האנשים "הנורמאלים", הופיעה מעבר לפינה אישה אשר ניגשה בקלילות ובחינניות לעבר החיוך היחיד בתחנת האוטובוס והחליקה לה כיף על היד. באותו הרגע נשבר לי הלב, התרסק על רצפת התחנה המטונפת, רסיסים בלתי נראים עפו לכול עבר כתמו את זכוכיות התחנה ברגש שקוף. אני לא טיפוס בכיין, לא בוכה כמעט בכלל, וגם שיורדת איזה דמעה או שתיים הן נשארות באזור מוגן סביב העין ולא נוחתות על הלחי, אז ייתכן שאם הייתם מסתכלים עלי באותו הרגע לא הייתם מבחינים במה שמתרחש בתוכי, את עוצמת הרגשות שהתחוללה בתוך נפשי, אבל זרם דמעות כזה שנפל לי מהלב היה יכול למלא את הכינרת פעמיים ולמכור את העודפים לטורקיה. הכיף שקיבלה גרם לה להתפרצות אושר מטורפת כזו שלא ראיתי בחיי, היא צחקה ושמחה, צהלה והתמוגגה, איזה אושר, איזה כיף לה, והכול מכיף פשוט, החלקה סתמית של היד, תנועה שאני מבצע בערך עשרה פעמיים ביום, ואני אפילו לא מתייחס לכך, לא מייחס לכך כלל חשיבות. לה לעומת זאת זה היה רגע מאושר בחיים, רגע כול כך טוהר שאנחנו אפילו לא יכולים להבין כמה היא מאושרת היא הייתה באותה השנייה, כמה טוב לה, וכמה לא אכפת לה להראות את זה לכולם. אך במהירות מעציבה החליפה תחושת ההזדהות שלי עם האושר שלה מעוקה מכבידה, הרגשת רחמים עצומה, הרגשת רחמים לא עלייה, אלא עלי, עלינו. אנחנו כול כך עמוסים בגירויים בחיים האלו, מציפים אותנו ברגשות מזויפים ובאושר גשמי וסתמי, זורקים לעברנו כול כך הרבה מידע, הנאות, מטרות, טכנולוגיה, שאנחנו כבר לא מתרגשים מהדברים הפשוטים, אנחנו נעלמים בעולם שנשלטת על ידי "פייסבוק" ואיי פון, אנחנו כבר לא מתרגשים מאינטראקציה אנושית שלא לדבר על החלקת ידיים פשוטה וסתמית. בשביל שאני ארגיש אושר כה טוהר כפי שהיא הרגישה בהחלקת יד פשוטה אני אצטרך לכבוש איזה פסגה בחיים, אצטרך להיתקל במשהו כול כך מיוחד בשביל שבלוטות הרגש והאושר שלי יתעוררו מן התרדמת שבהן הן נמצאות זמן רב כול כך, הן רדומות עקב כל הטכנולוגיה הרגשית שמחדירים לי לווריד מבלי שאבקש כלל. והיא, האוטיסטית, היא כול כך נקייה מהכול, טהורה, הלב שלה חי ומשתולל, היא יודעת מהי הנאה מהדברים הקטנים, היא יכולה ביומיים להרגיש את מה שאנחנו לא נרגיש בעשור. הבנתי באותו הרגע שהסיבה שהלב שלי התפוצץ באותו הרגע היא שסוף סוף זכיתי לראות רגש אמיתי, וכשאתה מביט ברגש אמיתי כפי שנזל מהבחורה הכי מאושרת בתחנת האוטובוס אז הלב שלך מגיב בהתאם, הלב שלי הגיב בעוצמה ובין כיווץ אחד למשנהו הוא לחדש לי, "תראה איזה מאושרת היא האוטיסטית וכמה אומללים אנחנו "הנורמאלים".
