הלכתי לגן השעושועים, כדי לחפש. אפילו שידעתי שלא אמצא דבר. הלכתי לחפש את מה שאין מזמן, הלכתי לחפש את הסיבה שבגללה "אלוהים מרחם על ילדי הגן".
הגעתי לגן השעושעים בבית הערבה. וריח ישן-מוכר של אחר צהריים אביבי עלה באפי. השמיים היו שקטים, כמו מוכנים להכיל את הילדים. והם ניצלו את הרחבה, מתרוצצים בעזרת רגליהם הקטנות. האמהות ישבו על הספסל וחלקיהן אחזו בעגלות האחים הקטנים. והילדים, היו ילדים. הפכו את החול המזוהם למטבח מגוון במצרכים, הכינו "קובבות" כשהרטיבו את החול בעזרת מים מהברזיה. ואחרים התלהבו עד אין קץ כשהסתחררו בקרוסלה המעוטרת צבע צהוב מתקלף. נזכרתי לרגע, איך שבעבר הייתי נהנת כל כך מהסחרור ורציתי שיואץ ויתגבר, עד שארגיש שאני מתרוממת לשחקים. והיום, אני מתרחקת מקרוסלות, הן גורמות לי לבחילה.
"מיטל! תפסיקי! תשבי כבר כמו שצריך, את אכלת מספיק שוקלד היום!" נזפה האמא כשהיא מואסת באותן מילים שחוקות שבודאי אמרה בממוצע לפחות עשר פעמים ביום. הילדה האדימה והתלהטה, וגרונה התרוקן לפתע, כשהיא ניסתה לנשום, אז בבת אחת פרצה יבבה אומללה, ודמעות ניגרו בשטף מהיר על פניה הקטנים. הכל בגלל שוקולד, חשבתי לעצמי. הלוואי שהייתי אני יכולה לבכות בקלות שכזאת.
לאחר כמה דקות נרגעה הילדונת, והתיישבה לצד אימה, כשהיא מוצצת בשתיקה משתוקקת את המוצץ הורוד שלה. פניה היו חלקים ורגועים, דמעותיה התייבשו והשתיקו את כעסיה, ועיניה הנינוחות היו קרובות להעצם בכל רגע, אפילו לא ניסו לעמוד על המשמר.
כשנרגעה הדרמה הקטנה שהתרחשה על גבי הספסל שמולי, יכולתי להמשיך ולשקוע בכאב ששטף אותי. אותו כאב שהפך להיות אורח קבוע בין קירות ליבי. לפעמים הוא מוחלף בשמחה, ממש לשניות אחדות, כשאנחנו מדברים וצוחקים ומתקרבים, ואני שוכחת, שכבר מזמן היינו חברים, ועכשיו אנחנו רק שותפים. אני שוכחת שלו יש אחרת שתמלא את נישת האהובה, את כל זה שאני שוכחת, כשאני מאושרת איתו.כשאנחנו משתטים, ומסמיקים בין הצחקוקים, ומעלים זכרונות קטנים, ומביטים אחד בשני כמו שותפים לחיים. רק מאושרת? עצובה מרוב אושר.
בזווית העין הבחנתי בילדה מהורהרת, בערך בגיל חמש,לבושה שמלה לבנה. שער חלק שתני עיטר את פניה, ובקבוקים קטנים דגדגו את כתפייה הקטנות. הבטתי בה. והיא הביטה בי בחזרה.היא נראתה לי עצובה. רציתי לשאול אותה למה שהילדה הכי יפה בגן תהיה עצובה.כשהבחינה בכלבלב הקטן שלי, היא לא יכלה לעמוד בפיתוי, ונעה בתזזיתיות עדינה לעברו. "זה בן? זו בת? איך קוראים לו או לה? "היא שאלה בבישנות ילדותית, חייכתי אליה חיוך עדין מיד, "זה בן. קוראים לו פופי. הוא מאוד אוהב ילדים מתוקים" היא צחקקה כשהוא הריח את פניה, "רואה?"אמרתי לה.
לאחר כמה שניות ששיחקה עם פופי, שאלתי אותה "איפה אמא שלך, ילדה?" היא הצביעה לעבר הספסל ממול, ואמרה לי שהיא גרה בבית שמאחוריו."אמא הרשתה לי לרדת לשחק קצת בגן".
היא נרגעה מההשתטות עם פופי, הושיטה את ידה לכיס האדום שבשמלתה הלבנה, והוציאה שרשרת פלסטיק ישנה. "קחי, מתנה, רוצה?" היא הציעה תוך כדי שהיא מתנועעת בביישנות מתוקה על רגלה אחת, חשבתי לעצמי שהיא הילדה המקסימה ביותר שפגשתי.כשאהיה אמא, כזו ילדה אני רוצה. "לא מתוקה, תשמרי אותה לעצמך, יש לי המון שרשראות, אני לא צריכה". היא הרימה את גבותיה ,כיווצה את שפתיה בהבעה ברווזית תוהה, והכריזה "אני חושבת שאת צריכה מתנה". "למה?" שאלתי בשקט, "כי את נראת עצובה".איך היא הבינה את זה? הילדה?
נזכרתי בעצמי. האמת היא שהילדה המהורהרת הזכירה לי קצת את עצמי. גם אני בדרך כלל הבנתי, הרבה יותר ממה שצופה ממני, קלטתי בחושיי את האווירה. רציתי לשאול אותה למה היא חושבת שאני נראת עצובה, ואז חשבתי על שאלה אחרת, "ממה לדעתך יש לי להיות עצובה?" היא התלבטה למאית שניה, ואז תהתה "אולי כי אמא שלך לא הסכימה לקנות לך מתנה?" אמא, אמא היקרה, אם זה היה תלוי בה, בוודאי הייתה גורמת ליאיר להפרד מחברה שלו ולחזור אליי בריצה. "לא" חייכתי חיוך שבור, והמשכתי "זה אלוהים שלא מסכים לתת לי את מה שאני רוצה. את מבינה? נראה לי שהוא קצת מגזים איתי. כלומר, בפני כמה סירוב וכאב אפשר לעמוד? נכון שכשאמא כועסת עליך ולא מסכימה שתקבלי משהו, היא נרגעת בסוף, ושתיכן משלימות בהבנה?" "כן" ענתה הילדה במתיקות בוגרת לגילה. "אז אלוהים, כל הזמן לא מסכים, ולא נרגע, ואנחנו לא משלימים בהבנה" "אה..." הנהנה הילדה בשביעות של הבנה. ואז התקמט מצחה הקטן כשהוא רוקם תהייה חדשה "אבל מה זה? מה זה הדבר שאת רוצה ואלוהים לא מסכים לתת לך במתנה?" ידעתי שהשאלה הזו תגיע, חייכתי, וסיפרתי את האמת, "אלוהים לא מסכים לתת לי אהבה.היה לי פעם חבר, וטעינו, ורבנו ולא בקשנו סליחה.ומאז שנה שעברה, הרגשתי שאנחנו צריכים להשלים, ולנסות שוב להיות חברים, כי אפילו שרבנו, אהבנו אחד את השני." עצרתי, כדי לצפות את תגובתה של הילדה המתוקה. והיא, כרגיל, כאילו הייתה יצור שמיימי רגיש ומבין, הקשיבה בעיניים ירוקות פקוחות בכמיהה.המשכתי,"והשנה, כל הזמן פחדתי להגיד לו את זה, וגם הוא. ועד שהחלטתי להיות אמיצה, הוא מצא חברה חדשה, ובגלל זה כל כך עצוב לי, וזו לא פעם ראשונה". שקט קטן מילא את האוויר בעדנה. הילדונת שברה אותו במהרה," אז למה עצוב לך? תגידי לו שישחק גם איתך וגם עם החברה החדשה..." חיייכתי בחצי חיוך מר, והוקל לי,שלא הכל היא מבינה, הנהנתי ועניתי"כן, זה פתרון לבעיה".
