כלניות

אתה רחוק ממני.
ואני, קוראת אליך: חזור.

וכרוצה לצעוק את שמך,
להרעיד את עצי היערות העבותים בקולי הכמה אליך,
אני מוטלת קמלה ועזובה
כי אושת הרוח גברה עליי במנגינותיה הרועשות.
איפה אתה? משיח שקר רחוק וחסר..
פיזרת ממתקי מחמאות וליטופי שיער חטופים,
נשיקות קטנות של אהבת אגדות על תמימות נפשי.
השארת כל אלה וטעם של עוד בכל פינה בליבי
ונעלמת כציפור נודדת למקומות חמים יותר,
כשליבי התקשה קמעה.

סלח לי, אהוב יקר. כי פחדנית הנני.
פחדנית קטנה וטיפשית,
שבקלילות הדעת חשבה שהזמן עוצר מלכת לא רק בליבה.
רק אלוהי השתיקות שבמרומי השמיים ידע אולי להסביר את בחירותיי שלי,
או אולי אלוהי הטעמים האסורים וחטאי התשוקות שמשך אותי לדובשת שפתייך.
אך מכל אלה שיושבים וצופים,
היה זה ודאי אלוהי הכאב והמרורים שקרע אותך ממני ברגע לו נזקקתי לך יותר מכל.

ואתה, פני מלאך צבועות לבן, לאן פניך מועדים כעת?
האם זהו עוד מסע ציד אחר שפתיים נוטפות חלב שמתדפק על דלת תשוקותיך?
האם זהו עוד רגע קצר שיחרט לנצח בליבה של נערה קלילת דעת ורגליים,
ישאיר טעם מריר-מתוק על כל גופה וליבה?
או שמא זו הייתי אני היחידה,
הטיפשה ותמימה דיה בכדי ליפול במלכודת הדבש המתוקה להפליא הזו?

וכעת,
אתה רחוק ממני.
ואני, קוראת אליך: חזור.

חזור והיה שלי לעולם.
ואם ביום מן הימים תרצה נפשך להפתח בפניי ולגלות רזי עבר,
ספר לי מדוע הלכת מלכתחילה