סטודנט יקר,
המדריך שלפניך אינו מתיימר לפתור את בעיית הבדידות.
הוא מכוון להגדרתה.
הוא ישרטט קווי מתאר סביבה,
הוא ידקור אותה במקל לבדוק את עומקה,
הוא יניח יסודות להבנתה.
אך ככלות הכול,
בסיום הקריאה
תוותר לבד – עם בדידותך...
*
הבדידות מסתתרת בכל מקום.
בפונט שאתה קורא עכשיו. בין המילים, ומעבר להם... בעלים הנושרים מבעד לחלון. בקולות האנשים בחדר הסמוך. אתה חושב שהיא מוצקה כמו אבן, אך רק תשיט ידך לתפוס בה ותגלה שאחזת בעשן. אין לדעת מתי תתקוף, ומשתקפה אין לדעת מתי תיעלם. היא תוקפת בזיכרונות – תמונות של בחורה שפעם אהבת. שיער בלונדיני דק ועיניים כחולות. תמונות של בחורה שאתה עדיין אוהב... חוף ים זהוב, שמש מאירה, שמיים טהורים.
היא תוקפת עכשיו. אתה מרגיש אותה. אתה חייב לדבר עליה... אבל אתה לא מצליח להגיד עליה שום דבר. איפה היא מסתתרת? בבטן, או בריאות? בראש – או ברגליים? בפנים או מבחוץ?
"מה זה משנה?! רק תגרום לזה להפסיק!”
אתה פותח את המקרר. אתה מדליק את הטלוויזיה. אתה מתקשר לחברים. אתה מזיין את הדבר הראשון שאתה רואה.
רק רגע – ממה אתה מפחד כל-כך?
תירגע, קח נשימה עמוקה. תתרווח בכורסא. ותרגיש אותה – את הבדידות.
זה לא הדבר הכי מדהים שהרגשת בחיים?
אתה לבד.
שום דבר שתעשה – לא ישנה את העובדה הזאת. לא המשפחה שלך – ההורים או הילדים, בת הזוג. לא הכלב שלך, גם לא החתול. לא החברים שלך, אפילו לא השונאים. לא השכנים שלך, לא האנשים שנצמדים אליך באוטובוס או ברכבת התחתית, בתור לקופה.
לא הדברים שאתה קונה. לא החובות והמשכנתא. לא העבודה שלך.
לא הדת שאתה מאמין בה, לא האלוהים שאתה סוגד אליו.
לא האלכוהול שאתה שותה, הסיגריות שאתה מעשן, או הסמים שאתה לוקח.
לא הדיסק של אריק ברמן, או הסרט של אלמודבר, או הספר של מאיר שלו.
אתה לבד – גם בהמון.
אתה לבד – גם כשאומרים לך "אתה לא לבד”.
עכשיו, אתה יכול לשקר לעצמך. להגיד – אני? אני לא לבד.
אתה יכול לנסות להילחם בזה כל החיים שלך.
או – שאתה יכול להתחיל ליהנות מזה...
אאא
שמש מאירה, חוף זהוב, שמיים טהורים.
אתה זוכר...
היום שבו בחרת לאהוב אותה. היא לבשה סריג כחול. שערה הבלונדיני בהק. עיניה נצצו. שיחקתם משחקים על החול, ואז הרמת אותה והיא צעקה "לא!" ולא הפסיקה לצחוק. לקחת אותה למים. "בבקשה, לא!" היא התחננה, אז בסוף שחררת. נאבקתם אחד בשני על החול. אתה זוכר... אתה זוכר את הטעם המלוח של שפתיה.
היא השקיפה אל הים, ואתה הבטת בה מהצד, נדהם מיופייה. זה היה הרגע! הרגע שבו בחרת להכניס אותה ללבך. לנצח.
אבל בעצם, היא תפסה אותך עוד הרבה קודם...
היא הייתה כנרית בלהקת צוענים.
צעיף אדום, שמלה שחורה. מועדון פריזאי צפוף. אתה היית מגלה ארצות. קולומבוס. לא היה אכפת לך שאת הכול כבר גילו. לך זה עדייך הרגיש חדש ולא מוכר. נכנסת והזמנת משקה. עמדת בקהל בעמידה בטוחה, סקרן ומלא התרגשות למה שהלילה יביא, אך נזהר שלא לפתח יותר מדי ציפיות. הלהקה ניגנה לאט. הזמרת והגיטריסט הבהבו בתורם, אך תשומת הלב שלך התמקדה דווקא בה. בכנרית עם הצעיף האדום. בחיוכה שופע החן, בראשה הנטוי המחזיק את הכינור, ברעידותיו, ברעידותיה. תנועותיה היו קלילות להפליא – היא רקדה בשובבות תוך כדי נגינה, ואתה תהית אם עוד מישהו מהופנט כמוך מקסמה. אפילו הבטת באנשים מסביב... הלהקה הגבירה את הקצב, המשקה החל להשפיע, המוסיקה החלה לנענע את גופך. תוך זמן קצר אלוהים ניגלה אליך בריקוד. רקדת כאילו אין מחר, קפצת והשתוללת. שכחת ממנה לגמרי. הושטת ידיים לרוקדים שלידך, ופתאום החל להיווצר מעגל. נפעמת מעוצמת החיבור שהרגשת. חיבור למקום, לאנשים, למוסיקה. שכחת את בדידותך.
"במה אתה עוסק?” היא שאלה כשאזרת אומץ לדבר איתה אחרי ההופעה.
"אני סופר.” אמרת בפשטות – כמו אמרת "אני מהנדס" או “עורך דין” או "יועץ מס".
אתה זוכר... משהו במבט שלה השתנה.
מאוחר יותר, תיניתם אהבה על רצפת העץ, בדירת הלופט שלה. התעלמת מהכאב בברכיים. שפתיה נכרכו בשפתיך. גופה החם והרך עטף את גופך הקשה. אהבתם, ודיברתם, וצחקתם, וזה היה נהדר. הדירה הייתה מלאה בספרים. "זה של אבא שלי,” היא הסבירה. "הוא היה משורר." ראית את הבדידות מטפסת אל עיניה, כמו עכביש קטן, אך מיד הברשת אותה הצידה בליטוף קליל.
כמה ימים אחר-כך כבר ארזת את חפציך ועלית לספינה, בדרך לארצות רחוקות. במשך חודשים, בכל פעם שנזכרת באותו לילה קסום, היית נפעם. נמלאת געגועים.
אבל בדידות לא הייתה שם...
לפני שעזבת את פריז, פגשת בסופר זקן. שאלת אותו לעצה – איך אפשר לכתוב טוב יותר?
"ידידי,” הוא אמר, “בכתיבה, כמו בחיים, צריך לקחת כמה שרק שאפשר. קח את כל מה שהכתיבה יכולה לתת לך. תמצוץ ממנה את כל מה שאתה יכול. השתמש בה באנוכיות מוחלטת. בין אם אתה מודע לכך או לא – אתה אנוכי להחריד, כמו כולנו...”
ישבתם בבית קפה במונמטרה, על גבעת האומנים. פריז בכל הדרה נשקפה מבעד לחלון. יופי שמימי.
דבריו הפתיעו אותך מאד. חשבת שהוא ידבר על שגרת כתיבה, על משמעת, על טכניקה. "תקום כל בוקר מוקדם ותכתוב לפחות שני דפים”, כמו שאר העצות הבנאליות שקיבלת עד כה. לא. במקום זאת הוא מדבר על אנוכיות. ביקשת הבהרות.
"תשתמש בכתיבה למלא את מה שחסר לך בחיים. אם חסרה לך אהבה, תתאהב בדמויות. אם חסרים לך ריגושים, תיצור אותם בסיפורך. אלוהים, משמעות, אמת – תחפש אותם שם... בשביל לכתוב אתה צריך להצטרך. אם תגלה מה אתה צריך, מה חסר לך, תוכל להתחיל לחפש את זה בכתיבה, ולא לרוץ כמו עיוור בכל פעם שנשמתך מגרדת...”
הוא עצר ללגום מהקפה, ואתה המתנת בדריכות.
"אבל תדע,” הוא אמר בקול חמור, "הכתיבה, כמו כל דבר אחר בחיים, לא תסתום את החור שבנשמתך לצמיתות.”
שום דבר לא יסתום את החור בנשמתך לצמיתות.
אאא
ישראל. בית...
אתה קם בבוקר של אחרי מסיבה.
שמש אכזרית תוקפת מבין התריסים. הראש שוקל טון, והבטן מתהפכת, אבל כל זה שטויות לעומת הרגשת הריקנות שממלאת אותך. אתה שולה ערימת פתקים קטנים מכיס המכנסיים ששמוטים על הכיסא. אתה מדפדף בין מספרי הטלפון, מנסה להתאים שמות לפנים, תוהה אצל מי מהן תוכל להתנחם לזמן מה...
זה כבר אחרי תקופת קולומבוס.
חזרת ליבשת המוכרת – תל-אביב. היא מקבלת אותך בחיבוק חם ואוהב, כמו זונה שמקבלת לקוח קבוע וחביב.
אתה לא נעלב.
אתה יודע שהיא הייתה עם אחרים, שהתמסרה אליהם בידיים פתוחות – אותם הידיים שבהם היא מקבלת את פניך עתה, שנלחצות סביבך, מלטפות את גופך כמו שרק הן יודעות. אתה יודע שהיא נתנה להם את כל מה שהיא נתנה לך, ואולי אף יותר. שלחשה באוזנם את סודותיה, ואחר-כך נשכה בצווארם עד שחושיהם התערפלו מכאב והנאה. זה לא משנה לך, אתה לא קנאי לה. לוקח את שיש לה להציע, ומסתלק. משאיר אותה להתעורר לבדה בבוקר, עם רחובות דביקים ממרירות. דעתה כבר נטרפה, אבל היא עוד ממשיכה, בתמימות ילדותית מייאשת אך כמעט נוגעת ללב, לחפש לה עוד קצת אושר לגעת בו. היא שוחה בתענוגות ומתרפקת על כל סוחר עם צעצוע חדש ונוצץ, על כל חולם שמפזר הבטחות....
תל אביב...
תל אביב היא מרגלת. עיר של סודות ותככים, של מזימות אפילות שנרקחות בחשיכה.
תל אביב היא קוסמת. עיר של אשליות – עשן ומראות תעתועים. הדברים בה הם אף-פעם אינם כפי שהם נראים.
תל אביב היא שחקנית. מחליפה תלבושות בלי הרף. פושטת את בגדיה ומשנה את חזותה כדי להתל בך.
תל אביב היא פושעת הנמלטת מהחוק. היא מבלבלת את רחובותיה וחומקת ממך בשנייה האחרונה.
תל אביב... חה!
תל אביב היא ילדה רעה מבית טוב. הדוניסטית חסרת בושה ומשכילה להחריד. היא מכירה את פרויד על בוריו, ויכולה לנגן לך שופן, באך, או מוצארט. היא תצטט את מארכס, הייגל וניטשה בזמן שרגלה נשלחת סתר מתחת לשולחן הסעודה להתגרות בך.
תל אביב היא מתחזה. מביעה דעות סדרתית במסיבות סלוניות, מתפלמסת כרונית ומתפלצנת גם כאשר אין לה שום מושג. היא תלעג לך על בורותך הקרתנית, אך אין לה דעה אחת כשלעצמה.
תל אביב היא זונה. הזונה הכי גדולה והכי מפוארת שאי-פעם התקיימה. אינך יכול להישאר אדיש אליה, אתה חייב לאהוב אותה בכל היקר לך, או לשנוא אותה בכל ליבך. אתה רוצה להציל אותה – להוציא אותה מכל העסקים המלוכלכים אחת ולתמיד, או שאתה רוצה לרטש אותה בטומאתך.
תל-אביב היא דיווה...
השמש האכזרית לא מפסיקה לתקוף. לא בא לך עכשיו להתקשר לאף אחד מן המספרים שרשומים על הפתקים. רק המחשבה על המאמץ מייאשת אותך. לא... בא לך משהו קל. אושר פשוט. אתה משפשף את הפנים במים, לובש חיוך ויורד לרחוב.
אבל העיר יודעת. אתה לא עובד עליה... היא מזהה את העצב שבזווית העין יותר טוב מכל פסיכולוג. אחרי הכול, גם היא מכסה על העצבות שבה. כן – תל אביב היא עיר עצובה, העצובה ביותר, אולי. כמו כל ליצן טוב. כמו כל הקבצנים ושאר האומללים שמקוננים בתוכה. מתחת לחזות השמחה, מסתתרת עיר מלנכולית להחריד. עיר בודדה.
עיר שבורחת מעצמה...
אז אתה יורד על חומוס טוב בקרליבך, ומקנח בטלפון לספק-ידידה שתמיד כיף לדבר איתה. למזלך המשמרת שלה מתחילה בערב, אז אתה קופץ לקפה. היא פותחת את הדלת בגופיה וטרנינג, ואתה כמעט לא מבחין בחיוך הכנה שקורן מפניה. אתה מתחיל לחשב את הסיכויים שיקרה ביניכם משהו. מבעד לבד הרך והפשוט המרחק אל גופה נראה קרוב מתמיד, ואתה צמא לליטוף, לקצת נחמה. הכול היה הרבה יותר פשוט אם יכולת לערב את ידידך הטוב אלכוהול, אבל בשעות כאלה הוא עדיין מסתתר מהשמש. אז אתה מנער את הראש, ומספר לה איך היה – אילו ארצות גילית, אילו נהרות חצית. הסיפורים כבר ארוזים בנייר צלופן – היו לך ימים ושבועות להתאמן עליהם, למדוד אותם, לבדוק את התגובות. אתה מתחיל עם המספרים הקבועים, כמו בדרן במופע קומי, וזוכה למחיאות כפיים ולקולות השתאות.
בזמן שהיא מספרת לך מה חדש אצלה, אתה מעביר לקשב אוטומטי, ובוחן את האסטרטגיה שלך – אתה יכול להעביר את השיחה לנושאים מיניים, ואולי לעורר אותה, אך אם תתחיל לדבר על כיבושיך הדבר עלול להרתיע אותה.
"...וכל האנשים פשוט הולכים לשם!” היא מסיימת.
"וואו.” אתה אומר בחוסר אמינות משוועת.
היא שואלת אם הכול בסדר. "אתה נראה קצת-מרוחק”.
אתה מחליט על אסטרטגיית השקיפות המדומה, ומספר לה על בדידותו של מגלה הארצות שחזר לארצו. בישירות מלאת חן אתה חושף בפניה שהדבר שאתה הכי רוצה בעולם ברגע זה, זה לגעת בגופה – ומיד אתה מתנצל בביישנות מעושה ומשפיל את עיניך. איזה שחקן... היא צוחקת בקלילות, כאילו שום דבר לא קרה, אבל אתה יודע שהיא כבר שלך. היא בלעה את הפיתיון. אתה שותק ומביט בעיניה במבט מלא עומק. אתה לא יכול לדעת, אבל אתה די בטוח שעיניך נוצצות. החיוך עוד קפוא על פניה כשאתה חוצה את הקו הדמיוני על הספה ומנשק אותה. אתה נסוג לפני שהיא יכולה להתנגד. קצות אצבעותיך עדיין נוגעות בעדינות במותניה. מלטפות את כתפיה. לעיניה ולעיני הצופים זה נראה כאילו אתה מנסה לעצור את עצמך – אבל הכול מחושב! המוח הקטן שבמכנסיך חושב על הכול. אתה לוחץ בעדינות את אצבעותיה לפני שגופך צולל אל גופה והיא מתמסרת אליך בעונג.
אחח... סקס – המאפס הגדול.
אתה מצטמצם לכלום. שום דבר אחר לא מרגיש כל-כך טוב. החשבון מכוסה, נעלם, עף ברוח. לרגע אתה שוב מגלה ארצות, והיא הארץ שלך, פרושה ערומה למרגלותיך. אתה מדגדג אותה, מלטף, לוחץ במקומות שונים ומחבק. אתה מרגיש נפלא. מחייך אל העולם. מת לצאת שוב לרחוב, אל השמש וכל ההמולה.
לבד...
הגוף שנלחץ אליך במיטה מרגיש פתאום כבד כל-כך. מחייב. למזלך היא חייבת להתארגן וללכת. יש לה כמה סידורים לפני המשמרת. אחרי המקלחת אתם נפרדים בנשיקה חטופה, חצי-הבטחה, וחיוך.
שמש ארצישראלית שוטפת את הרחוב. מגעה החם על גופך הצונן מרענן מתמיד.
אתה מחליט שהיא לא קסומה מספיק להתאהב בה – קשה לשים את האצבע בדיוק. היא נראית טוב. קיימת משיכה מינית. וכיף לדבר איתה. אז מה הבעיה?
היא... מתבקשת מדי.
ואהבה לא רוצה להיות מתבקשת. היא רוצה לנצח את המציאות, לשנות אותה – להזיז הרים. היא לא רוצה להיות תוצאה מתבקשת של תנאים מתאימים. היא לא רוצה להיות הגיונית... אתה חושב על הכנרית שלך. הבלונדינית עם הצעיף האדום. אותם כמה ימים קסומים בפריז.
רק חזרת, אתה אמור לחפש עבודה, להתחיל לבנות את החיים שלך...
לעזאזל עם הכול – אתה חושב.
בשארית כספך אתה קונה כרטיס ועולה על מטוס לפריז.
