"אני חושב לכתוב על בדידות,” אמרת לסופר הזקן במונמטרה. "אבל אני לא מצליח להבין אותה. מה זו בדידות?”
"הרבה דברים.” הוא הפטיר, ומזג לעצמו כוס מרלו.
ניסית להעביר את הזמן עד הערב – כשתפגוש בה שוב אחרי חודשים. הסופר הזקן כנראה מחבב אותך, אחרת מדוע הסכים להיפגש איתך בשנית?
"הייתי רוצה לכתוב ספר שיעזור לכל הבודדים. שירפא אותם מבדידותם.” מאז שהיית נער חלית בה – בבדידות הכרונית. היא תקפה אותך ולא עזבה, לא הרפתה מנשמתך העדינה והפיוטית. מה לא ניסית בשביל להילחם בה? הקפת את עצמך באנשים, והיא חמקה בין כולם, וצחקה בפניך. נעלת את עצמך בעבודתך, ומצאת אותה מתחבאת מתחת לשולחן. לאט-לאט השלמת שכנראה תצטרכו לחיות ביחד. אתה ובדידותך. "כאן גרים בכיף..." אבל שביב של תקווה עוד קונן. לא נתן מנוח. אולי אם רק תבין אותה מספיק, תוכל למצוא לה תרופה...
"או! אבל למה לרפא?” שאל הזקן בפליאה. "הבדידות היא לא מחלה... הבדידות היא מתנה.” אמר. “היא ניתנת לרגישים, לפִקחים, לברי המזל שיש להם מספיק זמן פנוי להביט סביבם. להקשיב לרחשי העולם. הבדידות היא חוש שישי – אתה יכול לפתח אותו, ואתה יכול להרוס אותו.”
הבדידות היא מתנה.
"אבל צריך ללמוד איך להשתמש בה. היא כמו אש – דמיין לעצמך את העולם לפני האש: קר, חשוך וחסר טעם. אין ספק שאש זו מתנה, אך האש עלולה להיות גם הרסנית. אם אינך יודע להשתמש בה היא עלולה להיהפך לקללה – לשרוף אותך כליל. כזאת היא הבדידות.”
הזקן השתתק בזמן שאתה המתנת בציפייה.
"איך משתמשים בה?” התפרצת לבסוף, חסר סבלנות.
"צריך ללמוד איך לשלוט בה. איך להדליקה, וכיצד לכבותה. מתי להגביר, ומתי להחליש. אדם שבדידותו חזקה מדי, שומע את העולם בעוצמה כואבת, מטמטמת. כמו רמקולים עצומים מכוונים אל אוזניו. אדם שבדידותו חלשה מדי, עובר את החיים כחרש. שניהם לא יכולים להקשיב באמת... איני יכול ללמדך את אומנות הבדידות. בדומה לאומנות האהבה, אומנות רכיבת האופניים ושלל אומנויות נוספות – אתה רוכשם דרך ניסיון. דרך נפילות כואבות מדי פעם. ובכל מקרה – אל תצפה לשליטה מוחלטת עליה. לא קיים דבר כזה. לפעמים אתה חרש כנגד רצונך, ולפעמים כמה שלא תכסה על אוזניך, לא תוכל לגרום לצליל להעלם...”
ישבתם שם וסיימתם את היין.
"ראית אותה כבר?” הזקן שאל.
"עוד לא. הלילה – יש לה הופעה באיזה מועדון ב'אוברקאמפף'. אני הולך להפתיע אותה.”
"טוב.” הוא נאנח. “בהצלחה, ידידי.”
“יש לך איזו עצה בשבילי?” מיד הוספת.
חיוך דק עלה על שפתיו, והוא קימט את מצחו. “רק תזכור שנשים, כמו כולם בעצם, אוהבות שסוחפים אותן, שאוספים אותן בדרך לאיזו הרפתקה. הן יכולות להכחיש את זה כמה שהן ירצו, כן – אבל הן לא אוהבות כאשר הן הופכות להיות הדרך – כאשר הן ההרפתקה...”
בערב, חמוש בכובע רחב ומעיל, אתה יוצא אל הרחוב. כוח חיצוני מושך אותך – ערך עליון – אהבה... זה המשחק המכריע, ההימור הגדול. אתה ממש יכול להרגיש את שדרן הבייסבול האמריקאי נושף בעורפך. ”It's the bottom of the ninth, and the bases are loaded!" קצת מלחיץ, כל העסק.
ובכל זאת – אתה אוהב את סיכוייך.
אתה נבלע במטרו הצפוף, ומביט באנשים סביבך בפנים נרגשות. מבטם לאה, עיניהם כוויות. בגדיהם מרופטים ודהויים. הערב שלהם אינו גורלי כשלך. הם חזרו משגרת חייהם האפורה, במשרד, בחנות, מול הקופה – כל היום. כל היום... ועכשיו הם מצפים להמשך ערב משמים מול הטלוויזיה. אולי יהיה משהו מעניין באחד הערוצים. ככה זה היה אתמול. ככה זה יהיה מחר. ככה זה כמעט תמיד – תמיד אותו דבר... אין להם דבר להציע לך, אפילו לא יופי. לא – זה לא נכון. יש להם בדידות. אתה מהרהר על כך בעצב עד שהרכבת עוצרת בתחנה, ואז מנער את הראש ונותן למחשבות הכבדות ליפול מעליך.
אתה נכנס למועדון הקטן, ומיד נחבא אל הצללים.
דרך כוס הבירה החצי ריקה אתה רואה אותה נכנסת, עם הצעיף האדום, הכינור ושאר חברי הלהקה. היא מפזרת חיוכים. קלה כנוצה. אך אתה מדמה לראות את העצבות שהתווספה לזוויות עיניה מאז שעזבת... הקהל מתאסף, האווירה מתחממת, הנגנים עולים לבמה. מחיאות כפיים, אתה מאחור, משפיל את כובעך, נזהר שלא תבחין בך במקרה. ההופעה מתחילה. המוסיקה נוסקת. אתה משתדל לזוז, אך תנועותיך כבדות ומסורבלות. גופך מכווץ ומתוח. אתה חושב לקחת משקה נוסף, אך מפחד לגשת אליה שיכור. היא מקפצת לה על הבמה, מסתלסלת כעשן – עם אותו חיוך מהפנט שאתה מדמה לראות בו קורטוב של עצבות. הקהל מתחיל לקפוץ. לאט-לאט האווירה שלו ממיסה אותך, ואתה מצטרף אליו. שיכור ממוסיקה ומריקודים, אינך מבחין שהתקדמת כמעט עד שפת הבמה. אתה יכול כמעט להריח אותה. הגיטריסט ממלמל משהו בצרפתית, ופתאום הקהל מביט בך.
"אני לא מבין.” אתה אומר באנגלית לבחורה שלידך.
"הוא מבקש את הכובע שלך.” היא אומרת.
שח-מט.
בלית ברירה אתה מסיר את הכובע ומגיש לו אותו. הוא מודה לך בחיוך, חובש אותו על ראשו, וחוזר לתנות אהבה עם הכלי שלו. הקהל חוזר לרקוד. אך אתה לא שם. אתה מביט בה. היא מבחינה בך פתאום ומביטה בך בחיוך נדהם. אתה מדמה לראות את העצבות המדומה מוסרת מעיניה. הנגנים צועקים לה משהו, שוברים את הכישוף, והיא חוזרת לנגן, לא מסירה ממך את העיניים לרגע.
חמימות מדהימה פושה בך. אתה מאושר. עם המבט בעיניה הפכת לילד קטן שמתכרבל בשמיכה עם כוס שוקו חם. אחח... איזה מבט – אי אפשר לטעות בו. בסוף הקטע היא מניחה את הכינור וקופצת עליך מהבמה. מרוב עוצמה אתם נופלים לאחור. רק במזל אף אחד לא נפצע. אתם מכסים זה את זו בנשיקות. עד שהיא שואלת: “מה לעזאזל אתה עושה פה?”
"סתם,” אתה עונה, “הייתי בסביבה...”
(אתה, כמובן, מקשיב לכל דבריי ושותק. אין לך מילה. יכול להיות שאני מספר שקרים, ממציא סיפוריי בדיות. זה לא משנה לך. אתה צופה בשקט מן הצד ומחייך.)
אחרי ההופעה אתם יושבים ומשוחחים.
כל משפט שני שלה היא מוסיפה: “אתה מטורף...” בחיוך נרגש.
אתה לא. זה מאד פשוט, בעצם. אם רק היית יכול להסביר לה את זה. אם רק הייתה יכולה להרגיש את מה שאתה מרגיש, הייתה מבינה שאין טבעי מכך. באת להתאבק בעפר רגליה. לקחת עוד מכל השפע שיש לה להציע לך. ויש לה כל-כך הרבה... אתה רגוע. אתה שליו. וגם היא – דאגה אינה חולפת על פניה, במשך כל הזמן, אף לא לרגע קל. אתם עוזבים חבוקי ידיים, הכינור על כתפך. בחוץ מתחיל לרדת גשם. כבר מאוחר ובתי הקפה מתחילים להיסגר, אך בחולפיכם על פני אחד היא מבחינה בנגנים ועוצרת לרגע.
"ניכנס?” אתה מציע לה.
בפנים הם מנגנים ג'אז. אתם מסתכלים על התפריט שכתוב בגיר על הלוח. האיש מאחורי הבאר אומר משהו בצרפתית.
"מה הוא אומר?” אתה שואל.
"שהמחירים גבוהים יותר בגלל ההופעה.”
אתה מביט סביב – בית-הקפה ריק מלבד שולחן אחד עם שלוש נשים צעירות. מנובל! אתה חושב, הוא צריך בכלל להגיד לכם תודה. ובכל זאת, אתה מזמין שתי כוסות יין לבן, ומוביל אותה לשולחן הצמוד ביותר לנגנים. יש שבעה מהם במעגל – חמישה גיטריסטים, נגנית קונטרה-בס, וכנר שיושב בגבו אל שולחנכם. המוסיקה מכשפת – היא מדלגת קדימה בניתורים עזים, היא מחליקה על הקרח במהירות, היא טסה באוויר, פורצת מחוץ לאטמוספרה.
“זה כל-כך יפה...” אתה לוחש לה.
היא מהנהנת בהסכמה.
בעיניך זה קסם. זה נשגב. אלה לא בני תמותה, אלא שדים בכובעי קסקט וסוודרים. הם לא מנגנים, הם מעלים באוב. שאמאנים שמתפללים מסביב למדורה בלתי נראית. בין ריטואל אחד למשנהו הם נוטלים הפסקה קצרה. הקונטרה בסית מתחלפת בגבר, ועוברת לשבת לצד אחד הגיטריסטים. הכנר פונה אליך באנגלית ושואל אם אתה רוצה להצטרף.
"זה לא שלי, אלא שלה.” אתה מניד בראשך לעברה.
"אני יכולה לנסות.” היא מחייכת. “איזה סולם?”
"E מז'ור.”
מיד היא מוציאה את כינורה, הטוטם הקדוש. הכנר מפנה לה מקום לידו. אתה לוחץ את כתפה בחיבה וקם, ניגש לעמוד מולה בעברו השני של המעגל. לפני שאתה ממצמץ הם כבר חוזרים למלאכה האלוהית. הקצב מהיר, מסחרר. שובה אותך בטראנס. צריך לקרוא לזה טראנס-ג'אז. מעולם לא שמעת מוסיקה יותר טרנסנדנטלית... אף נגן אינו חוזר על תו שכנו. אתה מביט איך היא משתלבת שם כל-כך בטבעיות. אתה מקנא – בה, בכולם – קנאה טובה, קנאה יפה. הכנר שלידה מקיש בכפות רגליו את הקצב, ואילו כפות רגליה מסתלסלות כתמיד. אתה לא יכול לדעת, אבל די בטוח, שפניך מביעות עונג צרוף. אתה מרגיש שאינך יכול להכיל את כל היופי הזה, שעוד מעט תפרוץ בבכי. תתפוצץ. ובדיוק אז נגנית הקונטרה-בס לשעבר פוצחת בשירת סקאט: "סקודי בופ באפ שובאפ, דה בה דיפ באפ...” ואתה חווה אורגזמה רוחנית.
לפני שהם מסיימים כל אחד נותן קטע סולו. אינך מכיר אותם, אבל משום מה נדמה לך שכל קטע מבטא באופן מושלם את אופי נגנו. כמו כפפה ליד. הבחור על הקונטרה-בס, למשל, עם המבט המתנשא, מצליף צלילי בס עוקצניים, מלעיזים, ונשמע כמו ציניקן קר. הגיטריסט שלצידו עוצם עיניו ומשחרר צלילים עדינים ורגישים להפליא. זמרת הסקאט תולה בו את עיניה הכחולות וכמו כל צליל ענוג הבוקע ממיתרי קולה נועד רק לרצותו. הכנר נשמע מלא יגון, כמו תהומות עצב חבויות בו והוא דג מתוכם מנגינות בעזרת חכת מיתריו. והכנרית שלך, עם הצעיף האדום, נשמעת כמו... כמו...
...כמו עלים ברוח. כמו רקדנית בטן. כמו מוזה חצופה. נימפה משועשעת. ילדה ערמומית שחושפת חיוך ממזרי. הסולו שלה מתגרה, עוקצני ובוא בעת מזמין... "האהבה משוטטת בדרך, צוענייה שהלכה לאיבוד, יש לה שיער צבע שמש בוערת, אתה תזהה אותה בקלות” אתה נזכר בשורה משירה של אלברשטיין. זה מה שהיא – צוענייה. הצוענייה שלך...
נבוך ומסונוור אל מול העוצמה שקורנת ממנה, אתה משפיל את עיניך.
ההופעה נגמרת. בית הקפה הספיק לשלש את אורחיו בינתיים, וכולם, כולל אתה, מוחאים כפיים בקנאות.
"היית מדהימה!” אתה מחמיא לה ועוטף אותה בחיבוק כאשר היא ניגשת אליך.
"תבואי לנגן איתנו שוב!” מבקשים הנגנים כולם.
"תודה...” היא מחייכת ומסמיקה, אך אינה מבטיחה דבר.
אאא
אתם יוצאים אל הרחוב הגשום בשנית. פנסי הרחוב מאירים את הגשם בתאורה כמעט רומנטית.
"פספסנו את המטרו האחרון.” היא אומרת. "נצטרך ללכת...”
כף ידה בכף ידך, ואתם הולכים, נותנים לגשם הרך להיספג בבגדיכם. מקפצים ורוקדים, עושים שטויות, ולבסוף שותקים. מחכים בקוצר רוח לחמימות הדירה, ולאינטימיות המצפה לכם שם. היא מביטה בך בעיניים רעבות, חוששות מעט. אתה מחזיר לה באותו מבט. דירתה הנגלית במרחק מגיעה כמו יבשה לאבודים בים. אתם גומעים את המרחק במהירות. היא פותחת את דלת הכניסה לבניין, וכבר בחדר המדרגות אתם מתנפלים אחת על השני. בחלל הדירה אתם מסירים בעדינות את הבגדים הרטובים ונכנסים ערומים אל מתחת לשמיכת הפוך החמה.
אחח... מגעו החם של גופה. טעם שפתיה. נִקבה הלח עוטף בחמימות נעימה את איברך, נלחץ סביבו. בולע אותו. זה כל-כך טוב! ידיה מחליקות על גבך ומותניך. צלילי עונג בוקעים ממנה. מבטה מתייסר מהנאה... ואתה – המבקש שלא לגמור, להאריך את העונג כמה שרק אפשר – איך תוכל למבט הזה? איך תוכל לזוג העיניים הללו?
אתה נעלם בהן לחלוטין...
אחר-כך, מרוצים ומדושני עונג אתם שוכבים במיטה ערומים ומתחילים לשוחח בכנות מפליאה.
“אני מרגיש קצת רגשי נחיתות לידך.”
"למה?”
"דבר ראשון, אין לי כסף.” אתה מתוודה בפניה. מחליט לגול זאת מליבך.
"גם אני לא בדיוק עשירה.” היא צוחקת ומלטפת את זיפי פניך.
"זה לא רק זה... הכתיבה שלי, היא כאין וכאפס לעומת הנגינה שלך. ראיתי אותך מנגנת... זה משהו אחר. הנגינה משחררת אותך. את חופשייה, מלאת עוצמה. את משתעשעת ונהנית. לומר את האמת – אני מקנא בך. הכתיבה שלי לא משחררת אותי ככה. אני... אני לא מספיק טוב.”
היא מנשקת אותך. “טוב, אני לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שאתה סתם קשה מדי עם עצמך.” היא אומרת.
"הלוואי...”
היא רוכנת ומנשקת אותך שוב.
"איך זה שאין לך חבר? זה היה החשש הגדול שלי – שגבר אחר הספיק לתפוס אותך לפניי.”
“אני אישה קשה.”
"את?” אתה שואל בפליאה.
"חכה-חכה. תישאר פה מספיק זמן, ותגלה זאת על בשרך. אני די בעייתית. כנראה בגלל זה אני נוטה למשוך אליי כל-מני מתקני עולם למיניהן – רק חולמנים עם שאיפות גדולות-מדי יכולים להתמודד איתי לאורך זמן. הם נהנים מן האתגר.” היא מחייכת חיוך מריר. “כמה לבבות כבר שברת?”
"שניים. בעצם אולי שלושה. אך גם הלב שלי נשבר בתהליך. ואת?”
"הפסקתי לספור.”
“בטח!” אתה צוחק.
אך היא רצינית.
"וכמה פעמים נשבר לך הלב?”
"אף פעם.”
"אני לא מאמין...” אתה מופתע.
"בעצם פעם אחת.” היא אומרת. “הייתי בת שבע. זו הייתה אמא שלי...”
היא מספרת לך על המשפחה שלה.
על אמא שעזבה כשהייתה בת שבע.
זה היה מעין ריטואל קבוע. אמה הייתה מוצאת בחור, מביאה לו ילד, ובורחת מבלי להשאיר כתובת. הצוענייה שלך, הכנרית המסתלסלת, הייתה מספר שתיים. סך הכול היו חמישה כאלו – ובילד השישי לשם שינוי השתקעה. זה היה במילנו עם איזה גבר איטלקי. כיצד הצליח? "אין לי מושג. אולי היה חכם מספיק להחזיק אותה, אולי פשוט התעייפה. אולי היה מקושר למאפיה, והיא ידעה שלעולם לא תוכל לברוח...”
אתה מקשיב ומלטף.
"היא הייתה כל-כך יפה...” היא אומרת במעין תערובת מאופקת של קנאה ובוז. “שאלתי את אבא שלי, איך היה מסוגל לאהוב אישה כזאת – והוא כל-כך אהב אותה, אהב עד כלות, עד יומו האחרון לא הפסיק לאהוב – היא הייתה כזאת רעה וטיפשה... איך הוא היה מסוגל לאהוב אותה?”
אתה מחכה לתשובה.
"היא הייתה כל-כך יפה... זו הייתה התשובה שלו, תמיד. זה כל מה שאמר.”
אתה ממשיך להקשיב. ממשיך ללטף, לחבק, לנשק.
היא מספרת לך על היום שחזרה מבית-הספר וגילתה שאמה איננה. על הטלפון שקיבלה ממנה יומיים אחר-כך. על איך צעקה עליה – ילדה בת שבע שצועקת על אמא שלה – שהיא שונאת אותה, ושהיא לא אמא שלה יותר.
היא מספרת על אביה, שנפטר מסרטן לפני שנתיים. על הספרים שלו, שכל-כך אהבה. הספרים מילאו את הדירה הקטנה שלהם מקצה אל קצה. נשפכו מן הדלתות, דלפו מהכיורים. אחת הסכנות החמורות ביותר בדירה – חוץ משריפה, כמובן – היה שייפול עליך ספר עבה במיוחד ותיאסף אל עמיך.
"הוא היה משורר. אבל לא ידעתי את זה אלא רק לאחר מותו, כשמצאתי את המחברות שלו.”
"קראת אותם?”
"לא מיד. לקח לי זמן עד שאזרתי אומץ לקרוא את השירים. אבל בסוף קראתי” היא בלעה רוק. “הם היו יפיפיים...”
אתה מאמץ אותה אל חיקך, ומחבק חזק-חזק.
זו הייתה הברית ביניכם, אתה מבין בדיעבד.
זו הסיבה שהיא אהבה אותך. כי היא אהבה את אביה, המשורר, איש הספרים. ובאותו לילה כשנפגשתם, אחרי ההופעה, כשסיננת מבין שפתיך "סופר", בנונשלנטיות הראויה להערצה – הלב שלה נקשר אליך בעבותות, בשלשלאות, של תמונות אביה יושב בין ערימות הספרים המאובקות, קורא שיר של פסואה.
"אבא שלי לימד אותי הכול.” היא אומרת. “טוב, כמעט.” בראשך אתה כבר מתחיל לכתוב סיפור דמיוני על אבא טוב שמלמד את בנו על החיים. הוא מספר לו סיפורים עם מוסר השכל, משלים יפים עם המון חכמת חיים. הבן גדל ועוזב את הבית, אך כשהאב מת – הוא חוזר להלווייתו. לבדו בדירה הוא מתחיל לקרוא את הספרים מהמדפים של אביו, ופתאום הוא מגלה סיפור מוכר – אחד המשלים שאביו נהג לספר לו. ככה זה רץ – קדימה ואחורה – בין הבן הגדול, עובר בין הספרים בדירה הבודדה, לבין האב המסביר לבנו הסקרן על החיים בעזרת כל אותם סיפורים יפים. לאט-לאט מתחיל הבן לקבל תמונה ברורה יותר של אביו. מתחיל להבין אותו יותר ויותר.
סיפרת לה על הרעיון. ראית שהוא העציב אותה, ולמרות זאת – היא חשבה שהוא מצוין, ושתוכל להפוך את זה לרומן ממש טוב.
"כן...” אמרת, וחשבת שאולי יום אחד. אבל כרגע – כרגע לא יכולת עוד לגעת בזה. הרעיון מיצה את עצמו בשבילך. כרגע העסיקה אותך מחשבה אחת בלבד – הבדידות.
"ומאז גיל שבע – לא אהבת?” אתה שואל.
"ברור שאהבתי. אבל לא נשבר לי הלב.”
"אז מה קרה?”
"פשוט... הפסקתי לאהוב.”
משום מה, זה לא מפתיע אותך כמו שציפית. זה אפילו נשמע די הגיוני. היא צוענייה – דם חם ולב שדופק מהר – בקצב של פלמנקו, של סלסה, של צ'ה-צ'ה-צ'ה. אביה גידל בת לתפארת. אינדיבידואליסטית לוחמנית וגאה. למודת סבל. זורמת עם החיים בהרמוניה מושלמת. לא מתאבלת על העבר, על המוות. חיה את הרגע. לא מבינה את הבדידות...
המשכתם לשוחח בפתיחות ובכנות. כצפוי, השיחה עברה לנושאים מיניים – זיופי אורגזמות, הליכה לזונות, פעמים ראשונות, מקומות ציבוריים – עד שהחרמנות גברה על שניכם – היא פרקה מעליכם משמעות, הפשיטה אתכם עד לעצם, עד לבסיסיות הקמאית של שני אובייקטים – ושוב טבעתם זה בגופו של זו.
אחרי הפעם הרביעית נפלתם שדודים לשינה עמוקה.
בבוקר התעוררתם שוב לתאוות הבשרים, ולאחר מכן עשיתם מקלחת משותפת וישבתם לאכול ארוחת בוקר. אתה ישבת על הכיסא, קצת חסר אונים, והיא התרוצצה והוציאה דברים מארונות, הניחה אותם על השולחן, פתחה וסגרה את המקרר, קיבצה את כל מעדנייה על השולחן הקטן.
"אז...” אמרה בזמן שהתיישבה על הכיסא מולך.
"מה עושים?" ניחשת.
"מה עושים?...” היא הנהנה.
הצעת לה לבוא איתך לישראל. הצעת לה ברלין, ניו-יורק. קטמנדו. היא הדגישה בפניך רגשי נאמנות ללהקה, למשפחתה הכמעט לא קיימת (שנותרו בה שתי דודות וכמה אחיינים), ולעיר האורות היקרה – יקרה מדי בשבילך. היא הציעה לך להישאר ולכתוב. “העיר הזאת מלאה השראה.” היא אמרה. “מיטב הסופרים התגוררו בה.” תוכל להתגורר אצלה לעת-עתה, ולחפש עבודה.
חשבת – למה לא, בעצם?
שתי אידיאות נצנצו בראשך – אהבה וכתיבה – וסנוורו את עיניך ואת הגיונך. מלמולים בצרפתית עלו מן הרחוב. דרך החלון נגלה לו רחוב פריזאי, ואתה חלמת אופניים בשדרה. גבר ואישה, מחויכים. והעולם למרגלותיהם.
שתי אידיאות, חיות בשלום. זו לצד זו. איך לא ראית שהן במסלול התנגשות?
