כשאחמד דפק לי כדור בראש הייתי עסוק בלישון על כסא הפלסטיק שבש.ג. כמובן שישר התעוררתי, אבל לפני שהספקתי להתאפס ולאפס עליו את הכוונת של המקוצר שלי, שלומי כבר 'תפר' אותו מהצפונית. לא עברו שלוש שניות והאזעקה של הבסיס החלה לזעוק, אנה ואנה, כביכול עומדים אנחנו בפתחה של מלחמת עולם שלישית. ברגע הזה ממש, חשבתי על אלברט. אלברט אמר שהוא לא יודע באילו נשקים ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל הוא משוכנע שברביעית ישתמשו במקלות ואבנים. כל כך נהניתי מהמחשבה הזאת, אך זעקות כיתת הכוננות קטעו אותה. הבטתי סביב, בלילה העייף הזה. עד שחלף כדור בקוטר 7.62 מילימטר בדיוק דרך הראש שלי, הלילה הזה נראה ממש נהדר. תנומה של שעתיים בש.ג., תנומה של עוד ארבע שעות באוהל, ויאללה, חזרה לעבודה. אבל לא, אחמד היה חייב לבוא עם הקלץ' שלו, פשוט חייב.
טוב, החלטתי חד משמעית שהיעד הבא שלי הוא המרפאה, אז התחלתי ללכת לשם. כולם סביבי היו נורא לחוצים. רכבים משוריינים החלו חגים סחור-סחור, חיילים צועקים, פאניקה מטורפת. בוקה ומבוקה ומבולקה ממש. רציתי לצעוק לכולם שזה בסדר, ששלומי כבר הכניס לאחמד בין העיניים מהצפונית, אבל כמובן שאף אחד לא מקשיב לי, אז המשכתי לדלג לי לאיטי לכיוון המרפאה. לפני שהספקתי לומר שאינשטיין גאון, שמעתי זעקות אחוזות טירוף, בנוסח הבא: "חייל!!! שים קסדה!!! מה עובר לך בראש תגיד לי?!" הסתובבתי וראיתי את המג"ד השמנמן. חמוש באפוד, קסדה ונשק ומזיע מכל חור בגוף. הסתכלתי עליו ככה, ישר בעיניים, בחיי, ואם אני טועה שיפגע בי ברק עכשיו, הפנים שלו נראו בדיוק כמו העגבניה העסיסית שחתכתי אתמול בתורנות. בשלב הזה הרגשתי שאין זמן לחשוב יותר מדי, אז גמגמתי למג"ד שאני בדיוק הולך למרפאה כדי שיסדרו לי את העניין של הכדור, ונעלמתי משם. אפילו לא הספקתי להגיד לעגבנייה ששלומי כבר סיכל את המפגע מהמגדל בצפונית.
איך שאני נכנס למרפאה הגדודית מתנפלים עלי שלושה חובשים, חמושים בת"א, מ"ע, חלפ"ס ועוד מיני ראשי תיבות, שואגים מלים לא ברורית בספק לטינית, ספק ג'יבריש. הרופא הגדודי נכנס לחדר ומסלק את החובשים כטווס מצועצע המגרש את מתחריו מהנקבה התפלה. "דוקטור" ניסיתי להשחיל מילה מתוך ההיסטריה הרפואית הזו, "האמת שטיפה מתחיל לנזול לי המוח פה מהמצח, ואולי כדאי שנטפל בעניין". כמובן שהמשפט הנ"ל הוביל לאנדרלמוסיה נוספת בקרב ה'קהל', אבל תודות למקצועיות הרפואה הצבאית, תוך חמש דקות הכל חזר למקום, טוב נו, הרוב. משנרגעה ההמולה קראתי לרופא. "דוקטור" שאלתי אותו בחוסר רגיעה, "תגיד, איך העניינים שם למטה? יהיו בעיות תפקוד?" רחרחתי כבר את בדיקת הצינורות הקרבה ובאה. "אה, זה שום דבר. אני בטוח שתהיה כמעט כמו פעם." מלמל הדוקטור במבטא רוסי-צבאי כבד. "טוב, אז...אהם" כחכחתי בגרוני, "אני חושב שאני אלך לשירותים לכמה דקות." –"בבקשה, בבקשה" אישר הרופא.
בחיי, זאת אולי היתה הנחמה היחידה שלי באותו ערב (והבאים אחריו) כשגיליתי שהכל תקין באגף החמשושים שלי (תמיד הייתי פופולרי). את האמת, אפילו הצלחתי להוציא שני גימלים מהדוקטור. טוב, לא כל יום מקבלים מקרה של כדור בראש.
יומיים עברו בשלווה מאין כמוה. כמעט ויכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים בבקרים העייפים של שיפולי מורג, שבגוש קטיף. רק לאחר היקיצה המלאה מסתבר לאוזניים העירניות כי מדובר בגרגור מנועי הטנקים המונעים להרצת בוקר, ורעמת הפגזים והמקלעים היורים ירי הרתעתי בגבולות גזרתנו, פיסת האלוהים שלנו.
בבוקר היום השלישי נכנס מפקד הצוות שלי לאוהל, מעיר אותי כביכול היינו בעיצומה של התארגנות למלחמה כוללת, ומודיע לי רשמית: "ניר, בשעה 11:00 בדיוק תגיע על מדי א' למשרד של המג"ד." כמובן, חשבתי לעצמי, כמובן. "אבל למה?" שאלתי, מיתמם, כמבקש גאולה, או אולי אצבע אימהית שתצבוט אותי ותעיר אותי מהסיוט המתמשך הזה. "משפט!" קרא המפק"צ בקול, ועזב את האוהל בסערה, כביכול נשמט מהצגה כושלת בעיירה שכוחת אל.
בעודי מצחצח את הנעליים ומחפש את הכומתה, אני מריץ מחשבות בראש ומנסה לתכנן איך לצאת מהסיטואציה הגרוטסקית הזו. כמובן שגאולה אני לא אמצא במשחת הצחצוח, וגם לא בכומתה המצ'וקמקת, הקרועה, אז פשוט 'עליתי על מדים' וחיכיתי מול המשרד של המג"ד. השליש הגדודי פתאום הופיע עם ערימה של מסמכים בידו, בכל מיני צבעים. לאורך כל השירות שלי הייתי בטוח, משום מה, שגזר הדין כבר כתוב על המסמכים האלה, והמפקד היושב מול השולחן הארוך, המשעמם הזה, באווירה השקטה עד-כדי-גיחוך הזו, ופשוט מקריא את הכתוב על הדף. פסימי, אני יודע, אבל ריאלי. "שליש, על מה אני נשפט?" שאלתי בכנות. "על שבירת שמירה והשחתת רכוש צה"ל." –"בסדר גמור" אמרתי.
זהו זה. רגע האמת הגיע. אני נכנס רחישית אל משרדו של המג"ד. לרגע קט אני נזכר באותה פעם שאימא שלי לקחה אותי למקדש של הבאהיים בחיפה, והייתי חייב להוריד את הנעליים בכניסה, מתוך כבוד ליצורים הזרים האלה. הבאהיים האלה, תמיד חשבתי שהם מפלצות קטנות כאלה, דמויות חולדה, ששורצות בשיפולי הכרמל. מוזר.
"אתה יודע, ניר. אתה יודע מה הכי אכזב אותי?" פתח המג"ד בנאום, ולא נראה לי שהוא משחק איתי משחקים. "לא ששברת שמירה. לא שהפקרת את הבסיס. את החברים שלך. את המפקדים שלך, לא, לא זה מה שמטריד אותי." מרתק, אז מה כבר יכול להטריד אותו? "עצם העובדה, ניר. עצם העובדה שאתה מרשה לעצמך להירדם בש.ג. של הבסיס, ע"מ שיבוא איזה אבו-סלים כזה וידפוק לך אחת במצח, וכל זה, כל זה, ניר!!!" ואו. לעזאזל, הוא שוב פעם נהיה אדום כמו עגבנייה. רק שעכשיו אני מתחיל כבר להתגעגע לתורנות. ומצד שני, אולי פשוט סתם בא לי לחתוך לו את הפנים. "כל זה, ניר, כדי שתוכל להוציא גימלים ולנצנץ על החברים שלך, שטוחנים פה את התחת בשמירות!" בחיי, הלוואי שהיו אומרים לי איפה מגדי"ם לומדים להסיק מסקנות כל כך טוב. "אבל המג"ד" הרגשתי צורך לתקן, "זה לא היה אבו-סלים, זה היה אחמד. ושלומי הכניס לו בין העיניים מהצפונית, ובאמת, באמת המג"ד, אני ניסיתי להגיד לכולם אבל לא היה זמן והאזעקה והמוח התחיל לנזול לי מאחורה ו..." –" שתוק!!!!!!!!" ואולי, אולי באמת עדיף לשתוק לפעמים. "28 בפנים! עוף לי מהעיניים!" צווח המג"ד. עוד שניה הוא הופך לקטשופ. טוב נו, אני מקווה שמגישים צ'יפס לארוחת צהריים בכלא 6.
אז אני יושב פה עכשיו, בתא האינטימי שלי בכלא 6, וכותב את התגוללות הסיפור הזה, שקרה לפני 9 ימים. אני יושב פה וכותב, ובאמת, באמת מנסה להבין למה עשו מזה כזה סיפור נוראי. בסה"כ נרדמתי בש.ג. לכמה דקות, מה הביג דיל? הייתי עייף מהמארב של אתמול ומהשחרית, אפשר להאשים אותי? וחוץ מזה שלומי יצא גבר, גם חיפה עלי שאחמד לא יכניס לי בטעות איזה 7.62 בחמשושים, וגם תפר אותו ככה בין העיניים כמעט בלי לחשוב. שמעתי ששלשום הוא קיבל צל"ש. עשו אירוע של ממש – נשיא המדינה, ראש מז"י, כל המי ומי. אז למרות הכל, אני יותר ממרוצה. כי למרות שאני עכשיו יושב 28, שלומי קיבל חמשוש צ'ופר והוא מטפל טוב באזור החמשושים שלו, המג"ד אדום כמו עגבניה בשלה מהשוק של יום שישי, והחשוב מכל – אחמד מת.
וואלה, העיקר שאחמד מת.
