שמש לוהטת בשמיים.
את הרקיע התכול מנמרים מספר עננים שנראים ככבשים שאיבדו את עדרם. האוויר חם ומעיק, ורוח קלה שורקת כמלטפת את פגעי החום. תחת עינה של השמש שממה ריקנית עשויה חול ואבנים ככל שתרחיק העין ראות. סביבה ערפילים אפורים וחסרי צורה, מתנועעים כחזיון שווא. הכל שקט ודומם והאוויר מתוח מציפיה.
לעין המביטה נגלות כעת שתי דמויות העומדות בטבורה של השממה. הן לבושות גלימות ארוכות ושחורות ופניהן חשופות לרוח ולחום. הם מביטים מערבה לעיתים מזומנות. מדי פעם מחליפים מבטים חשדניים זה עם זה כגלדיאטורים העומדים לפני דו קרב.
"היא כבר צריכה להגיע," אומר אחד מהם בקול נמוך.
השני תולה עיניו באופק המשתנה ללא הרף. "היא תגיע," הוא אומר בקול זהה לזה הראשון, אך גבוה יותר משלו. "סבלנות היא מעלה ברוכה."
תאומו לא משיב לו. כעת ניתן לראות שאף פניהם זהות לחלוטין, כמו היו השניים תאומים. שערם המסורק אחור, עיניהם היוקדות ואופן עמידתם כמוהו כהשתקפות בראי. אך פניו של האחד צרות וסגפניות, ופני השני מלאות ואדומות כהולל. סביבם מגיחים מיני דברים משונים מתוך הערפילים רק כדי להיבלע חזרה בתוכו. שברי בתים, מגילות, עגלות גדושות דברי הבאי או ספרי תפילה. הכל שקוף כרפאים המתאמצים לכבוש לעצמם מקום בארץ החיים.
"אני מקווה שהיא תשפוט נכונה," אומר הסגפן. ידיו שלובות על חזהו.
ההולל מביט בו ומושך בכתפיו. "מה שנכון בעיניה, בכל אופן."
"הנכון בעיני אחד עקום בעיני אחר," אומר הסגפן כמצטט.
"למה אנחנו זקוקים לעיני זרים כדי למוד בהן את עצמנו?"
"לפעמים המרחב שלנו מצומצם מכדי שנוכל למדוד אותו כיאות," מטעים הסגפן. "מלבד זאת, איננו שופטים את עצמנו נאמנה. הכל בנו מוטה מדי כפרקליט הנסמך על תהילת עבר או קשרי משפחה. לכן מוטל השיפוט על מישהו מבחוץ."
"ומי יודע אם שיפוטו אינו מוטה כשלנו בשל דעות קדומות, נטיות אישיות או מעמדיות? אתה חושב שהמרחב שלו שונה משלנו? שבדל"ת אמותיו לא חיים כל אותם יצורים הנאבקים זה בזה ללא הרף? אתה שוגה באשליות, ידידי."
הסגפן מגיב ברטינה. "נאים דבריך למראיך," הוא אומר. "אני בטוח שלו הבחירה בידיך, היית שולח ידך בכל ללא מחשבה. מה דמות תהיה לעולם ללא משפט וצדק? אנשים מזילי דמעות ודם, ללא ספק."
"ומה דמותו של העולם כעת? האם אינה רוויה בדם למרות כל אותם שופטי צדק? חסוך את הבל פיך. השופטים אינם נקיים מעוון, כמוהם כמונו."
הסגפן נותן בו מבט חמור סבר. "ואני מניח שעבורך עולם יפה ממנו הוא זה בו אין חוק וסדר, וצבאות חומסים משתוללים בו, נטולי מרות ומוסר."
ההולל מעקם את שפתו העליונה בלגלוג. "מרות? הטלת מרות היא הסיבה לכך שהיא מופרת. כל דבר אסור נוהים אחריו. הפסק לנסות לאחוז ולרסן את האדם ככליא ברק, בשם שמיים! הנח לו לבור את דרכו בעצמו, ככל שידו תשיג."
"אתה דוגל בחירות היצרים? לעשות ככל העולה על רוחך בלא לחשוב על הנפגעים תחת ידיך? בלא לתת דעתך על המשפט המצפה לך באחרית ימיך?"
"אתה מכביר מדי דאגות על כתפיים דלות," ענה ההולל. "מדוע שאטריח עצמי בכך? פחדים עלומים מפיותיהם של שמרנים צרי עין ושכל לא יזיזו אותי מדעתי."
הערפילים רוחשים תכונה ביתר שאת. זרועות ערטילאיות נשלחות מתוכם, עננים נהיים למגדלים דמויי חרבות. קולות שקשוק מתכת עולים ברמה.
הסגפן קופץ אגרופים גרומים. "שמרנים צרי עין? אנשים כמוני הם אלה שהעלו על נס את שגב האדם כיצור בר דעת ומוסר. הלא בזה נעלים אנחנו מן החי! בשומרנו על עשיית דין אמת ובעוזרנו לנזקק. ואילו אתה, אתה מבקש לדאוג לצלחתך שתהיה מלאה ותו לא, בשעה שרעבים יגססו על סף דלתותיהם של אצילים מעקמי חוטם. אכן דמות נאה לך!"
ההולל אינו מתרגש מהתלהמות תאומו. "אתה נאיבי ללא שיעור או סלקטיבי ללא שיעור, וזהו חטא כבד כשלעצמו. מוסר? האם האדם נולד איתו? האם לתינוק שבא זה עתה אל העולם אכפת מאימו העייפה? ודאי שלא! הוא יצרח עד לב השמיים עד שימולאו מאווייו. האם אבותינו שחיו במערות ידעו מוסר מהו? רק להרוג ולאכול - אף לחמוס ולבזוז, במידת הדרוש - כדי לשרוד את יום המחר. פתח כל ספר הסטוריה שתרצה, ותראה איך נדחק המקודש מפני ההכרחי. המוסר הוא כבלי התנהגות שנכפו על האדם בידי אחרים, כדי לאחוז בו כסוס מרוסן ולרתקו למקומו. אל תעמיס עלי יותר מכושר נשיאתי. אין שום פסול ב-"
"אם כן, אתה מצדיק כל מעשה זוועה שאירע אי פעם," מטיח בו הסגפן. "בהתנערות קלת הדעת שלך מאחריות. אנו קיימים כדי לעשות את הטוב, ולא כדי לפנות לדרך חתחתים שסופה מי ישורנה."
"ומי קובע מהו הטוב? מלומד הרוכן יומם וליל מעל ספרים? אל בלתי נראה השוכן אי שם מעלינו? אינך בוטח בכושרך להבחין בין הטוב והרע? אתה זקוק תמיד ליד מכוונת כדי למצוא את דרכך?"
"באפלה כל יד מכוונת רצויה," עונה הסגפן, חסר סבלנות. השמש מאדימה , קרניה מפלחות בחוסר רחמים את האדמה הטרשית. שריקת הרוח הופכת ליבבתה של קשישה מוכת יגון.
"ולהיכן תוליך אותך היד? אני יודע לאן." קולו של ההולל מלא לגלוג. "אל מגילה שבה רשימת 'לעשות', בה אתה מסמן כוכבית לצד כל מטלה שמילאת. מה אתה מקבל בתמורה? טפיחת עידוד על השכם? עיטור להתהדר בו על חזך? כמה מרגש!"
"ומה גמולך אתה?" אומר הסגפן. קווצות משערו הסרוק משתחררות ממוסרותיהן ונעות ברוח כשיבולים. "רביצה למול כוס שיכר כשבחיקך פרוצה כזו או אחרת, להשביע את תשוקותיך הפעוטות?"
ההולל מעביר יד בשערו, שגם הוא נפרע מזרועותיה של הרוח. "גמול? אינני זקוק לגמול כלשהו שיטה לי אל שופע חסד. אני שורש המשחק ותכליתו. אינני בוחן דברים באמת השכר והעונש, אותה שיטה מכניסטית שפיתחת כדי להיות הסוהר של עצמך. אני טורק דלתות מבלי להביט לאחור, פוסע ברחובות בראש מורם וצופה באסונות בשלוות נפש בלתי מופרעת. זהו טעם עונג החיים עבורי, לא אסקטיות נכנעת כשלך."
"אינך אנושי כלל," אומר הסגפן בחירוק שיניים. "אנשים מוכי גורל אינם נוגעים לך, אף אם יהיו שכניך ורעיך. אני-"
"אתה מלביש את מילותיי בבגדים לא להן," קוטע אותו ההולל, מוחה זיעה מעל פניו הסמוקים. "לא אעלוץ באסונות ומשברים, אבל גם לא אניח להם לטלטל את עולמי. זוועות חובקות מרחבי ארץ היו הרבה לפניי ויהיו עוד הרבה אחריי. בין הר געש מתפרץ למגיפה הרסנית גועשים הלילות בנשפים ויין מתוק ורגליים במחול סוער. מדוע לוותר ולו על קמצוץ מכך?"
"הדוניסט שפל שכמוך," אומר הסגפן.
"תודה. האם זו היתה מחמאה?"
"המשך להתלוצץ עד שתגיע אל חבל התליה. אז יהפוך הגיחוך הזה לחרחור נחנק."
"רוח שטות הצילה כבר רבים וטובים ממני."
"אינך יותר מאופורטוניסט מצוי, אסקפיסט שנדד לכאן בהתעלמו מחובתו ומקומו."
"חדל לעסוק בהגדרות! אינני מניח לאיש לומר לי מה הנני ומה אינני."
"הו, הזמנים! הו, המידות!"
"אז קראת את קיקרו. הוא היה אקלקטי כמוני, האינך יודע זאת?"
"זה היה אדם שהקדיש עצמו למדינתו ולשיקומה, אדם נעלה ודגול-"
"כן," משיב ההולל בנחרת בוז. "ורוב תועלת הביאה לו גדולתו כשנרדף על ידי מרצחיו של מרקוס אנטוניוס, לכרות את ראשו ואצבעותיו ולהציגם על בימת הנואמים עליה טרח כל ימיו. אין לי חפץ בקיטוריך היבבניים."
"גם אני מאסתי בך כבר," זועם הסגפן. החום כבד כמשקולת. האדמה רותחת אדים. הערפילים מתאבכים כעשן מדורות מלחמה. בשמיים מגורשים ענני הכבשה לכל עבר.
"אני אשמח להיפטר ממך בקרוב," אומר הסגפן ומנגב זיעה בקפדנות מעל מצחו. תאומו עושה כמוהו בשרוול גלימתו. "ברגע שהיא תגיע לכאן."
"אתה זה שעלול להיקרא אל מחבוקה של השינה, האם חשבת על כך?"
"היא תחליט נכונה," אומר הסגפן בביטחה. "אין לי ספק בכך."
"ידיעה משולה ליוהרה. האם אתה יודע הכל? כמה כפתורים היו בגלימתי הבוקר?"
"עדיין נועץ קוצים בישבני. אתה בלתי נלאה. ופרט לכך, אינני יהיר. אני מאמין בקיומו של הצדק."
"רבים מאלה שהאמינו בו נפלו אל בור ללא תחתית," מעיר תאומו. "ומלבד זאת, היא איננה האל המיטיב שלך. היא עשויה לטעות כמוך."
"היא מונחית בידיו," אומר הסגפן בעקשנות. "ולפיכך, יהיה הצדק עימה."
"האמן במה שתרצה. אשר לי, אין זה משנה אם זה כך או אחרת." ההולל מושך בכתפיו ומשחרר כפתור אחד בגלימתו.
"ודאי שלא. אתה חסר אמונה או תוחלת. כל ימיך הם כמוץ ברוח."
"העולם הוא ביתי," משיב ההולל. "ונסיון חיי מכתיב את עקרונותיי."
"הלעט במילות חוכמה אלו את נכדיך. רוב תודה יכירו לך על כך."
"הם יחיו את חייהם, לא-"
"ינועו וינודו, אומללים וחסרי כל, כוונתך-"
"סתום כבר, בתולה זקנה שכמוך! אני נשבע לך, אני משתוקק-"
"מה? לנעוץ סכין בגרוני? לתלוש את שערי?"
"אולי אחבוט בך מעט תבונה! אי אפשר לדרוש באוזני המת."
"הו הו הו! אז גם אתה בדורשים! עוד מעט תהפוך עליונים ותחתונים!"
קולותיהם עלו לצווחות מלאות טינה ועוקצנות שהתמזגו עם יבבת הרוח. הכל סביב המה תנועה קולנית, אפופת מזימות ומחלוקות.
ידו של הסגפן מונפת מעלה כאומר להכות את תאומו. השני מרים ידו בהתגוננות.
"הרי לך!" לעג לו. "מה למוסר וליד הזו האומרת להכות אותי? האינך שפוט של יצריך?"
קצף עולה על שפתי שניהם כחיות מורעבות. הערפילים מגיעים לקרשנדו מטורף, מסחרר.
"הפסיקו," אומר לפתע קול צלול ותקיף.
השניים נבלמים בעומדם שם, פרועי שיער ומבט. חמת הרצח שבעיניהם מתחלפת במבוכה.
מולם ניצבת אשה שדמותה זהה לשלהם עד הפרט האחרון. גלימה שחורה עוטפת אותה ומסתירה את קימורי גופה. רגליה שקועות בחול עד הקרסול. דומה שריחפה לכאן, נישאת על גבי עננים.
"או, הנה הגעת סוף סוף," אומר ההולל ושומט את זרועותיו.
השני נועץ בו מבט נוזף, ומפנה דבריו אל הבאה. "סלחי, לי, אנא," הוא אומר. "איבדתי שליטה לרגע, ו- ו-"
ההולל משתעל ברוב משמעות.
האשה רק מביטה בהם ממושכות, ולבסוף מניחה אצבע על שפתיה החיוורות. "הס," היא אומרת.
השניים מסרקים את שערם, מיישרים את גלימותיהם. ההולל מסלק גרגרי אבק מעל בגדיו והסגפן פוכר אצבעות בעצבנות.
"באת לבחור את בחירתך?" אומר הסגפן חרש.
האשה מהנהנת.
"אני בטוח בצדקתך," אומר הסגפן ומשלב אצבעות בתפילה.
"הפסק לשדל אותה, ממזר תחמן," ממלמל ההולל בקול שלא נועד להישמע.
היא משהה את תשובתה בעודה עומדת מולם, שערה נישא ברוח וגלימתה מתנופפת כנס שחור. ידי ענק מגיחות מן הערפילים, האחת נושאת עופרת והשניה זהב.
"שמעתי את דבריכם," היא אומרת. קולה קונטרצ'לטו קריר ומצווה. "וקיבלתי החלטה במי אבחר לשותפי למסע."
הם מתבוננים בה, מצפים, חוששים.
היא עושה צעד לעומתם - ושמא החול מסיע את רגליה הטובלות בו אליהם. ליבותיהם מידפקים על חזותיהם כמתחננים לצאת ולהיחפן בכפות ידיה.
היא מטלטלת את ראשה לאיטה. "שניכם כה שונים! האחד אש, האחר מים. הראשון עצור כאבן, השני קל תנועה כרוח."
הם שותקים. הערפילים פולטים גיצים ורסיסים כמתוך שיעול עמוק.
"ועם זאת, אתם כה דומים. חזקים בלשונכם, קנאים באמונתכם. האחד מדרבן את חברו, מעודדו לבנות חומות ושערים להגן בהם על עצמיותו והגדרתו. אכן כן."
מיתרי הרוח שחוקים מיללות. קהילת עורבים מסתודדת לא רחוק מהם כקושרת קשר.
היא מרכינה את ראשה ושבה ומרימה אותו. נחישות על פניה כטביעת אצבע.
ידה עולה ומונחת על חזהו ההולם של הסגפן. אנחה נרעדת נחלצת מפיו. הוא אינו מסוגל להגות דבר.
ידה מפלסת דרכה אל מתחת לגלימתו ואוחזת בדבר מה סמוי מן העין. קול קריעה נשמע עת אצבעותיה חוזרות החוצה, אוחזת בלב חצוי ומדמם. הוא שואף אוויר ביניקה, נרגש ומבוהל.
"ממך, אקח את עוצם האמונה ואת השאיפה לתקן ולהיטיב," היא אומרת חרש.
ידה השניה מטפסת אל חזהו של ההולל, שיותר משהוא חרד, הריהו סקרן. לב פועם וחתוך בוקע מתוכו כתינוק. דם נוטף ממנו באצבעות אדומות.
"ממך, אקח את חירות המחשבה והצחוק המתגבר על כל מכשול," היא אומרת.
הם נאבקים לשאוף אוויר לריאות שדומה שהצטמקו. כתפיהם נשמטות מחוסר כוח.
היא מחייכת אליהם חיוך נוגה כקרן ירח. "לכו לכם, יקיריי," היא אומרת. "שתו מגביע הידידות."
השניים מתרפים לפתע כאילו שוחרר מיתר הדוק כלשהו בשדרתם. גופם דוהה ועורם נעשה שקוף כחלון שמשתקפים בו מערכות הנפש ומעלליה. מבטיהם ננעצים זה בזה בהשלמה, וכעת הם דומים מתמיד. הם מתפוגגים ושרידיהם דמויי המוך נפוצים ברוח ההולכת ושוככת. הגלימות נופלות ארצה בקול טריקה, כאילו היו כבדות מהגופים אותן עטפו.
האשה כורעת על ברכיה, שני הלבבות החצויים אחוזים בידיה, ומצמידה אותם זה לזה כבנשיקה תמהונית. השניים שולחים זרועות ורודות ודביקות ונכרכים יחדיו כאהובים שזמן רב להם מאז נפגשו. שני מחזורי הפעימות - האחד בהול וקדחתני והשני איטי להחריד - מתאחדים להולם לב קצוב וחיוני.
האשה חופרת בור באדמה הסרבנית. ציפורניה נשברות ועפר נדבק לעורה, אך אין הדבר מפריע לה. היא מניחה את הלבבות - כעת לב אחד - בבור ומהדקת רגבי אדמה מעליו. קול הפעימות מגיע אל אוזניה גם מכאן, מרגיע כחיבוקה של אם. היא נאנחת בהקלה ושולחת מבט דרוך ומצפה אל השמיים.
השמש דועכת כחלום המפנה מקומו לאחר. השמיים מתכהים וקרירות נעימה מברכת את העור לשלום. הערפילים המאיימים קורסים ומתמוססים, טובעים בחול המסמיק למראה השקיעה הקרבה ובאה. האשה מניפה את זרועותיה המלאות בדם כאות ניצחון. ראשה מוטה אל השמיים ששריונם נשבר. ענני גשם נסחפים לעברה, כמהים להגיר את תכולתם ולהרוות את הלב השתול באדמה.
היא עונה לקול הרעם הראשון בצחוק קולני ומצטלצל.
בעולם שמעבר, מסתובב גוף מותש על צידו, לשקוע בשינה מביאת מזור.
