בעודי מחכה שיביאו את העצור לחדר עורכי הדין, עיינתי בתיק החקירה המשטרתית, סימנתי בטוש אדום, את הנקודות בתיק שעוררו בי ספקות, הדפים בידי הלכו והאדימו.
'יותר מידי "חורים" יש בתיק הזה', פסקתי לעצמי. 'התיק הזה נראה כמו מסננת, לא צריך להיות גאון כדי להוציא את המסכן הזה מכאן'.
-"אנטון גוניצקי כבר מגיע" הודיע לי הסוהר.
במשך השנים כבר התרגלתי להתנהלות בבתי הכלא, לרעש המנעולים והדלתות הנסגרות בכבדות, רק לאוויר העומד במקומו ולא זז, לא התרגלתי וכנראה שלא אתרגל לעולם.
בתיק שאחזתי עתה, היו צילומים של אנטון, צילומים שנלקחו על ידי המשטרה דקות ספורות לאחר שנעצר בחשד לרצח, מלוכלך, מרופט ושיכור בתחנת המשטרה. בעודי מתכונן עתה לפגישתנו השניה, פרסתי את התמונות על השולחן וחשבתי לעצמי שמזל גדול הוא שלתמונות אין ריח. נזכרתי בשילוב הריחות הקטלני שעלה ממנו באותו לילה, בפגישתנו הראשונה, ריח כבד שהתגבר אפילו על הסרחון הנורא של בית המעצר באבו כביר, תערובת קשה של אדי זעה, אלכוהול ועובש. רק תמונות מזירת הפשע, תמונותיו של הקורבן שנמצא דקור בכל חלקי גופו ושפניו הושחתו, רק הן היו מזעזעות יותר.
בלילה שבו אנטון נעצר, ואני מוניתי להיות הסנגור שלו מטעם הסנגוריה הציבורית, חשתי בעיקר גועל ודחייה, הן מהאיש והן מהמעשה בו הואשם. אולי זו הסיבה שלא התנגדתי בכל תוקף לביצוע המעצר, שלא ניסיתי להוכיח שבידי המשטרה אין ראיה ממשית לעצור אותו.
רק בעיון מחודש בתיק, חשתי צער על כך, תיק הראיות שהגישה המשטרה לפרקליטות היה ממש עלוב.
הדלת נפתחה ואנטון שנכנס לחדר, נראה שונה לגמרי מזה שזכרתי מתחנת המשטרה. רק הנעלים המרופטות, חסרות השרוכים לרגליו העידו שמדובר באותו הומלס ממש, נשאו עימן רמז קלוש לאותו ריח מבחיל.
אנטון לבש הפעם חולצת טריקו לבנה ונקייה שכתובת "צמיגי דני" מודגשת עליה בכחול, שערו הרטוב העיד שיצא זה עתה מהמקלחת. שער ארוך, מסורק ומוברש לאחור. ריח של סבון נדף ממנו. פתאום יכולתי להבחין שהאיש הזה, בן החמישים ושבע היה פעם גבר נאה. חיוכו חשף שן חסרה בקדמת פיו וזוג גומות חן על לחייו המגולחות.
"שלום מר גוניצקי" אמרתי והנהנתי בראשי.
אנטון הושיט אלי יד לשלום ואני נעניתי ללחיצת ידו החזקה. התיישבנו זה מול זה כששולחן מפריד בינינו.
-"תראה אנטון, עיינתי טוב בתיק ואני מוצא בו המון סתירות. המון דברים לא ברורים" .
-"מה סתירות?" הביט בי אנטון בעיניים אפורות שהיו פעם כחולות. ידו הושטה לעבר חפיסת הסיגריות, שאני מקפיד להביא לביקורי בכלא, ועיניו חיכו לאישורי לקחת אחת. הנהנתי לו בראשי.
"סתירות. דברים שלא מסתדרים... למשל זה שתפסו אותך בתוך זירת הפשע, אבל את הסכין הם לא מוצאים עד רגע זה ממש, למרות שהמשטרה ערכה חיפושים בכל הזירה וסביבתה".
-"לא זוכר... לא זוכר" מלמל אנטון בעודו מדליק סיגריה.
-"זה חשוב אנטון. כי אם הם לא מוצאים את כלי הרצח יכול להיות שהרוצח בכלל לקח את הסכין איתו".
-"לא זוכר מר אייל. לא זוכר" אמר והסתכל על העשן היוצא מפיו, כאילו בשובל האפור מסתתרת האמת.
-"מה עשית שם אנטון? למה היית שם?"
-"אני להיות שם כי אני גר ברחוב" ענה בפשטות.
-"אתה הכרת את מישה דובנוב, הקורבן, לפני הרצח?"
-"אני להכיר מישה. בטח להכיר מישה. מישה איתי ברחוב. זה גם אני לספר לשוטרים" הסתכל עלי בעיניים בוטחות.
-"היה לכם איזה סיכסוך? איזו מריבה?"
-"לא לריב מישה. מישה איש טוב. שותה הרבה וודקה. מנגן כינור. הרבה צוחק מישה. לא ריב" היה נדמה לי כי שמעתי איזו נימה של עצבות בדבריו.
-"אתה שתית איתו באותו לילה?"
-"לא. אני לשתות לבד בגן. אחר כך לבוא לכיכר. באים שוטרים. אני לא לזכור כלום".
-"מצאו על הבגדים שלך דם של מישה. איך אתה נסביר להם את זה אנטון?" ניסיתי לבדוק את הנקודה העיקרית בתיק שהטרידה אותי.
-"אני לא לסביר. אני לא לזכור" .
-"אתה חייב לזכור אנטון. אתה עלול להיכנס לכלא להרבה שנים אם לא תתחיל להיזכר"
- אני לא לזכור" אנטון התעקש.
-"תראה אנטון.." התכופפתי קצת לעברו "אני כעורך דין שלך חייב להגיד לך, אם אתה רוצה להודות בהריגה זה אפשרי. נוכיח שהיית שיכור ולא אחראי למעשיך. יש הבדל בין רצח להריגה. לפחות נוציא אותך בעונש פחות קשה.."
-"אני לא להגיד להרוג. אני להגיד לא לזכור" החזיר אותי אנטון לאותה נקודה.
-"אנטון, אני מנסה לעזור לך, אתה חייב לנסות להיזכר מה קרה" עדיין קיוויתי לשיתוף פעולה.
ישבנו זה מול זה ושתקנו ואז הוא אמר: "אנטון לא לפחד מכלא".
הסתכלתי עליו סימן שאלה בעיני.
-"...אני לא לדעת. אולי אנטון רצח מישה. אולי זה לא אנטון".
-"אנטון! איזה משחק אתה משחק פה? זה החיים שלך! אתה חושב שלהיות בכלא זה כזה תענוג גדול?" הרמתי עליו את קולי וחיפשתי את מבטו שהיה נעוץ באחת התמונות הפרושות על השולחן.
-"אנטון לא לפחד" אמר לי שוב והדליק לעצמו סיגריה נוספת.
-"אבל למה שתשב בכלא? אם רק תיזכר אולי תוכל לצאת מפה כבר לאחר הדיון הבא! "
-"אם אנטון רצח את מישה, אנטון צריך להיות בכלא. נכון מר אייל?"
-"נכון. אבל זה תלוי אם באמת רצחת".
-"אני להגיד אנטון לא לזכור"
-"אתה אומר שאתה לא זוכר, אבל יש יותר מידי דברים בתיק הזה שגורמים לי לחשוב שהשוטרים סתם תפסו אותך כי זה היה הכי נוח, כי אתה היית פשוט בסביבה".
-"זה אלוהים לדעת".
-"השופט לא אלוהים אנטון. השופט יחליט לפי הראיות שיביאו לפניו. אם לא תסביר איפה היית. עם מי היית. למה באת לכיכר. אם לא יהיה הסבר לכל זה, השופט יקבל את עמדת התביעה ואתה פשוט תלך לכלא להרבה שנים אנטון"
-"אני לא איכפת לי אנטון להישאר כאן קצת. אני אומר לשופט אני לא לזכור".
-"קצת??? אין קצת! אתה בסוף תכנס למאסר עולם. זה לא קצת!" צעקתי עליו.
-"נו. טוב..." הוא אמר בהקלת ראש.
-"מה טוב?"
-"אני כלא בסדר... כלא יש אוכל, כלא יש מיטה, יושן, טלוויזיה, אני לא לפחד...".
תחושת האשמה על שלא פעלתי לשחרורו עוד בתחילת המעצר לפני חודשיים הלכה והתעצמה.
"אני רק חייב לדעת אם באמת אתה לא זוכר או שאתה עושה את עצמך?" שאלתי "כעורך דין שלך אני חייב לדעת!"
והוא חייך אלי, הבין את הקושי בו אני שרוי, אולי אפילו קצת ריחם עלי ואמר "לא זוכר. לא זוכר. זה מה אני להגיד" והוסיף: "אתה לעשות מה אנטון רוצה. זה ככה בסדר".
ואחר כך קולו השתנה, כאילו מלמל לעצמו - "... אנטון אין ילד, אין אישה, אישה מתה. אנטון הולך אין בית. אנטון עוד קצת שנים לפגוש אישה למעלה ... ככה כלא זה בסדר".
סגרתי את תיק הקרטון על דפיו האדומים והכנסתי אותו לתיק השחור שלי. השארתי את קופסת הסיגריות על השולחן.
ישבנו שם בחדר עוד שעה ארוכה מסתכלים על המאפרה עם שני בדלי סיגריות בתוכה.
ידיו תופפו וציירו פסים ועיגולים דמיוניים על השולחן.
מידי פעם עיני חיפשו חלון להרחיק את מבטי החוצה, אבל בחדר לא היה שום חלון. למרות המחנק לא הייתי מסוגל לקום.
לבסוף הרמתי את התיק המונח על הרצפה וצעדתי לעבר הדלת הסגורה, הקשתי שתי נקישות על דלת הברזל. שתי נקישות שהספיקו להניע את רעש המנעולים הנפתחים בדרכי החוצה. משאיר אותו שם.
