נעליים

"הנעליים האלה לא למכירה," אמרה  המוכרת.

     "למה? נעליים כאלה יפות ומבריקות... ולילדה שלי יש יומולדת..."

     "לא ולא," אמרה המוכרת חד וחלק. "יש הרבה מבחר, התצוגה מלאה. הלאה."

     הצצתי בסקרנות במיני דרמה, שנסבה על זוג נעליים אדומות. הקונה הפוטנציאלית פסקה מנסיונותיה לשכנע את המוכרת ורטנה טרוניה באוזני בעלה המשועמם. המוכרת פנתה אל לקוחה אחרת שהחזיקה בידה נעל ובפיה  סימן שאלה.

     "אמא למה היא נראית ככה?" שאלה בתי.

     "ששש, שלא ישמעו אותך," אמרתי בלחישה. אכן במוכרת היה מן המרתיע. גבוהה כגוליית  ובעלת עור לבן כמי שמעולם לא ראתה שמש. אבל פניה היו אלה שמשכו את עיקר הלחשושים והתהיות. הצד הימני של פניה נראה כלאחר ריטוש  שנעשה בידי אל נקמני. שתי וערב של פסים אדומים וצהובים כקורבן שריפה. שמועות משמועות שונות חלפו בעיר על הדרך שבה קרה הדבר, עניין שלא רציתי לחשוב עליו, לא כל שכן לדבר עליו. טרגדיה חסרת טעם כזו או אחרת. העולם רצוף בכאלו.

     "בואי נראה איזה נעליים מוצאות חן בעינייך," אמרתי בעליזות מעושה.

     המוכרת  עברה לצידה השני של החנות. "נעלילי" היתה  כמעט ריקה מלקוחות בשעה זו. מקום מצוחצח וסטרילי בו לאף גרגר אבק לא היתה זכות קיום. חווה אלברשטיין שרה על מלכה חסרת כתר. ידידה המליצה לי על החנות הזו, ברירת המחדל של חסרי הברירה, אחרת הייתי חוסכת את מראה האשה הזו מבתי הקטנה.

     "נו? ראית משהו שמוצא חן בעינייך?"

     "כן," אמרה בתי והצביעה. "אלה!"

     מבטי נפל על מבוקשה. זוג נעלי ילדה אדומות כהות מנוקדות בלבן. הן לא הוצבו בחברת ארסנל הנעליים האינסופי, אלא נחו על שרפרף כהה ופשוט. למה כאן? תהיתי. מקרוב יכולתי לשפוט אותן ביתר ביקורתיות. מבריקות אמנם, אך מרופטות קלות. נראות כיד שניה, וישנות כאילו יוצרו לפני חמישים שנה. אולי זה סוד הקסם שלהן.

     "שמעת מה האשה אמרה," אמרתי. "אלה לא למכירה."

     "אבל למה? למה למה למה?"

     "בטח הן שמורות למישהו," אמרתי, ממציאה את התרוץ הראשון שעלה בדעתי. בתי יכולה להיות עקשנית כעץ סקוויה בשעת סערה.

     "אבל אני רוצה..." היא משכה בידי, עיניה מרותקות לנעליים.

     "רוני," אמרתי בנימה נוזפת.

     היא לא הקשיבה לי ושלחה יד קטנה אל הנעליים, ממששת אותן בסקרנות. הבטתי אחורה בחשש לשובה של גוליית הרוסת הפנים.

     "זה יפה! אמא אולי נקנה אותן?"

     "רוני..." בטון עייף.

     בתי שילבה אצבעות בתחנונים. "בבקשה! בקשה בקשה בקשה..."

     נכנעתי. אולי סירוב מפי הגוליית  ישכנע אותה ביתר יעילות ממני.

     "יש!"

     עמדתי לסוב ולגשת אל המוכרת, כשנפל עלי צל ארוך.

     "אפשר לעזור לכן?" קולה היה כפטיש המכה בסדן.

     ניסיתי לגמגם התנצלות, אלא שבתי הקדימה אותי.

     "בכמה את מוכרת את אלה?" שאלה בטון עסקי.

     "הן לא למכירה. תמשיכו הלאה." חשתי משבי קור נודפים מפיה.

     "אבל אני חייבת!" רוני לא ויתרה.

     "שמעת אותה," אמרתי ואחזתי בידה.

     "אמא הבטיחה לי נעליים חדשות," גילתה רוני למוכרת. "ואני בוחרת את זה, אז את חייבת להגיד לי כן!"

     התכווצתי בציפיה למהלומת פטיש.

     "כדאי שתוותרי," אמרה המוכרת.

     "אבל למה  אסור?" ילדתי המשיכה להמטיר שאלות. "אלה  של הבת שלך?"

     "לא עניינך," אמרה המוכרת בנוקשות כפולה ומכופלת. עווית חלפה בפנים המצולקות.

     "טוב, אז הן של דורותי. נכון? אפשר להגיע איתן לארץ עוץ..." היא הפליגה למחוזות רחוקים.

     המוכרת נשפה בקול שהזכיר לי קרנף רגע לפני שעטת קרב.

     "רוני שאלת אותה מספיק. בואי נמצא לך משהו..."

     שתיהן התעלמו ממני.

     "מה נראה לך, ילדה?" המוכרת רכנה לעומתה, מסה אדירה של בשר ועצם. הרחתי מפיה עשן חריף של סיגריות, שהזכיר לי את התמכרותי הישנה. "כשהולכים לארץ עוץ משאירים את הנעליים מאחור."

     "אבל אם הולכים יחפים אז חוטפים קוצים," אמרה רוני בהגיון בלתי ניתן לערעור.

     על פניה האיומות של המוכרת עלה חיוך נורא, שחשף שיניים צהובות מניקוטין. "יש דברים גרועים מקוצים," אמרה.

     "מאיפה קיבלת את זה?" שאלה רוני, מצביעה על פני המוכרת. "זה משריפה?"

     "רוני!" הסמקתי כליל.

     ענן חלף על פני המוכרת. "זה מה שקורה כשלא נזהרים עם סיגריות," אמרה.

     "יש לך מזל שאת עוד בחיים," אמרה רוני בתום. "אמרת כבר תודה לאלוהים?"

     שפתיה של האשה רטטו כמתלבטת אם לצחוק או לבכות. אני הייתי בדעה אחת איתה בנושא.

     "חפשי לך עיסוק אחר," אמרה המוכרת לבסוף.

     "אוף, את ממש לא נחמדה," רטנה רוני. היא ליטפה קלות את אחת הנעליים.

     "אל תגעי בה," ירתה המוכרת לעברה בקול מזרה אימים.

     רוני הרפתה ממנה מיד, שולחת אליי מבט חרד.

     "זה בסדר, התכוונו ללכת בכל מקרה," נחפזתי לומר. המוכרת נראתה כאילו הכעס מנפח אותה למימדים אל-אנושיים.

     "אז תלכו," אמרה המוכרת בקול חסר גוון.

     רוני החמיצה פנים, אבל נעתרה לי כשאחזתי בידה. "אנחנו נמצא לך נעליים במקום אחר," הבטחתי בלחישה.

     משכתי אותה לעבר היציאה בשפתיים קפוצות. איך אשה כזו מנהלת חנות בכלל?

     קול מחיטה קולני -  כאילו פיל מושך באפו -   גרם לי להסב את ראשי כאשת לוט.

     המוכרת הניחה אצבע מהוססת אחת על הנעליים ששכבו שם  ללא דורש, מסלקת אבק דמיוני. גרוגרתה עלתה וירדה כמבקשת לדחוק דבר מה בלתי רצוי לשעות אפלות יותר, רוויות בחוסר שינה ומשקה חריף.

     "אני יודעת למה היא לא רוצה למכור ת'נעליים," הכריזה רוני כשהיינו מחוץ לטווח שמיעה. "הן של הילדה שלה, והילדה  הזאת הלכה לארץ עוץ ולא חזרה, והיא מחכה לה  שתחזור. נכון?"

     חשבתי על הפנים המצולקות כלאחר שריפה ועל הנעליים הקטנות והמיותמות.

     "בטח," אמרתי, מגייסת חיוך במאמץ. "היא עוד תחזור."