יצירות אחרונות
מַרְגִּישָׁה נֶאֱהֶבֶת (0 תגובות)
אביה /שירים -31/07/2026 19:18
סיפורים מהגזוזטרה / סדרה מס' 2 // 2 / 3 / 4 / (1 תגובות)
רבקה ירון /שירים -31/07/2026 18:37
שוק וחישוק (3 תגובות)
אילה בכור /שירים -31/07/2026 17:34
פריחת הדובדבן - פרק עשרים וארבעה (0 תגובות)
בבר 1 /סיפורים -31/07/2026 14:17
וְהָיָה הָאָדָם לְמִלָּה (0 תגובות)
אלפי /שירים -31/07/2026 13:52
נקמת הכרוב (4 תגובות)
דינה קגן /סיפורים -31/07/2026 11:37
ואין לדעת מתי יגיע הרגע (7 תגובות)
דני זכריה /שירים -31/07/2026 06:39
חוֹפִים שֶׁל תִּקְוָה🌹🌹🌹 (14 תגובות)
שמואל כהן /שירים -31/07/2026 05:36
הַזְּכִייָּה בְּאַהֲבַת ה/ מאת: אהובה קליין (c) (4 תגובות)
אהובה קליין /שירים -31/07/2026 01:07
הודעות והגיגים
מהם סימוני =על מוצרי המזון E ==europeעבר, יצרני מזון חויבו לכתוב את שמות הכימיקלים שהם מוסיפים לאוכל שהם מוכרים לנו. אבל זה לא היה פשוט. בתור התחלה, הכימאים שקבעו את שמות החומרים לא היו אנשי שיווק, ולכן השמות היו מזוויעים במיוחד. אף אחד לא רוצה לאכול משהו עם צליל רדיואקטיבי ומספר דו־ספרתי של הברות. נוסף על כך, הצרכן הממוצע לא הכיר את השמות של רוב החומרים הללו, ומתברר שאנשים פוחדים לאכול דברים שהם לא מכירים, בעיקר אם הם אפילו לא מסוגלים לבטא את שמותיהם.
קמו בעלי הכוונות הטובות - אלו שמרצפים את הדרך לגיהינום - וקבעו שמוצרים יסומנו לפי התקנים של ועדה מיוחדת שהוקמה על ידי האו"ם בשנות השישים ושזכתה לשם "קודקס אלימנטאריוס", שזה בסך הכל "ספר האוכל" בלטינית. לפי ספר האוכל, לכל תוסף יש מספר שנקבע בשיטה פשוטה ושרירותית:
199-100: צבעי מאכל. 100, למשל, הוא כורכום; 160a הוא קרוטן, הצבע שנותן לגזר את צבעו; 160c הוא תמצית פפריקה אדומה; 173 הוא אלומיניום, שנותן יופי של צבע אבל נחשב לרעיל.
299-200: חומרים משמרים. 270 הוא חומצת החלב, שנותנת כבר אלפי שנים ליוגורט ולמלפפון החמוץ את טעמם, כמו גם את חיי המדף שלהם; 284 הוא חומצה בורית, החומר המשמר שנתן לשימורים את המוניטין הרע שלהם (וזה כאשר הוא לא משמש כחומר ניקוי או כמדביר חרקים).
399-300: נוגדי חמצון ומווסתי חמיצות. 300 הוא החומצה האסקורבית, הידועה יותר כוויטמין סי; 330 הוא חומצת לימון, זו שנותנת טעם חמוץ לטחינה ומסירה אבנית מהקומקום.
וכך זה ממשיך. 499-400: מעבים, מייצבים ומתחלבים; 599-500: מלחים; ואפילו יש טווח מיוחד (900 ומעלה) לשונות, כגון שעווה, הליום ושמן קיק. כל מה שנשאר לוועדה לעשות זה להקצות מספרים חדשים לפי הצורך.
והנה, הכל הסתדר. לא צריך יותר לכתוב על החפיסה שמות ששוברים את השיניים, וכל צרכן יכול להבין בקלות בדיוק במה מדובר. רק צריך לשנן טבלה קטנה לפני שהולכים לסופר. מי שלא משנן את הטבלה עדיין לא יכול לדעת מה שמים לו באוכל, אבל מבחינתו כל התוספים מקבלים מעמד דומה. כולם "מספרי e". כולם נחשבים ללא־מאד בריאים, אבל גם לא־מאד מזיקים. והכי חשוב - כולם מוכרים ומקוטלגים. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה | ||||||