בתוך שלושה ימים מצאת עבודה כמדריך טיולים באנגלית. השכר התבסס על טיפים בלבד, אבל זה הספיק לאותה עת. הסיורים היו במתכונת קבועה. שיננת אותם והוספת להם את סגנונך האישי. העברת קבוצות של תיירים דרך הלובר ושאז-אליזה. כשהם שאלו מה מעשיך בפריז – משפחה, לימודים או אולי משהו אחר? – ענית בחיוך "אהבה" והסמקת לקול אנחותיהם המתקתקות.
אבל עוד לא אהבת.
עוד לא בטחת בה. עוד לא הרשית לעצמך להיסחף לגמרי. נשמרת לנפשך. הקשבת לאותו קול הישרדותי בראשך אשר הזהיר אותך כי מגדל הקלפים עלול ליפול ברגע. אז בינתיים דאגת לביצורים, חפרת מנהרות בריחה.
תמיד היית נכון ליצור חברים. זיהית במעין חוש אנשים שזקוקים לדבר מה ממך, וחישבת מה אתה יכול לקחת מהם. חוש שנקרא לפעמים כאריזמה, ורואים בו מתת אל, אך אתה רכשת אותו במשך שנים על גבי שנים של ייסורים. לאט-לאט, התחלת לבנות את מבצרך סביב. היא הכירה לך את חבריה, כמובן, אך דאגת לרכוש גם חברים אחרים.
לא, עוד לא אהבת.
קנית לה פרחים, וזוג עגילים. הוצאת אותה למסעדות גורמה בכסף שחסכת שבועות. עזרת בשכר הדירה. קנית את המצרכים ודאגת להוצאות מסביב. השתדלת כמיטב יכולתך שלא להכביד. לא להיות תלוי מדי.
ועוד לא אהבת.
אאא
בזמנך החופשי היית יוצא לבתי קפה, חמוש במחברותיך. ישבת שם וניסית לכתוב. רצית לכתוב על בדידות.
"מתי הרגשתי בה לראשונה?” תהית.
מהרגע שהאדם נולד, ידעת, הוא על זמן שאול – מתי יבין שהוא לבד?
התינוק יישן בעריסתו בלילה. לפתע קם משנתו ומתחיל לבכות. הוא בוכה ובוכה – איננו מפסיק. הוא לא רוצה להיות לבד, לא מסוגל... אמו ניגשת אליו פעם אחת ומרגיעה אותו עד ששב ונרדם. אחר-כך זהו תור אביו. וחוזר חלילה. הם לא יתנו לו לדעת עד כמה הוא לבד. אם יידע הוא עלול להשתגע. לצאת מפגר.
באיזה גיל מתחיל אדם להבין שהוא לבד? אבל באמת להבין – להרגיש את זה בכל עצמותיו. בגן, בגיל ההתבגרות, בגיל עשרים ושבע, חמישים? ומה עדיף? אולי בכלל כדאי לו לא להבין זאת לעולם.
ניסית לחשוב ממתי אתה זוכר את הבדידות.
נזכרת בתקופת הגן. בילדה בשם טלי שתמיד היית משחק איתה, והיא נהגה לבוא אליך "הבייתה”.
פעם אחת היית קצת רשע, וכשהיא באה העמדת פנים שאתה לא רוצה לשחק איתה. סתם, בלי סיבה. היא התחננה שתרשה לה לשחק איתך, בקוביות ובמשחקים אחרים, אבל אתה סירבת בתוקף. כשניסתה לקחת בכוח משחקים אחרים ולשחק עם עצמה, דחפת אותה והיא התחילה לבכות.
"אני שונאת אותך! בחיים לא אהיה חברה שלך שוב!" היא צעקה עליך.
לבסוף טלפנה לאמא-שלה שתבוא לקחת אותה. כשאמא שלה באה – פתאום, בבת אחת, הרגשת שאתה רוצה שהיא תישאר. אבל אז זה כבר היה מאוחר מדי. אמא שלך התנצלה בשמך, ואמא של טלי רק משכה כתפיים בחיוך ואמרה: “אני יודעת, זה גיל כזה. אין מה לעשות...” ניגשת לטלי ולחשת לה: “מצטער", אבל היא רק הוציאה לך לשון. ובכל זאת עדיין רצית שתישאר, מבלי להבין למה.
האם הייתה זו בדידות?
כן, אך היא הייתה חולפת. ארעית. רגע קצר של בדידות.
אחר-כך לבשת פיג'מה ואמא הקריאה לך סיפור, ושוב שכחת שאתה לבד.
הרחקת קדימה בזיכרונך, לבית הספר היסודי. באותו ערב חורפי שבו רבת עם הוריך. אביך סטר בחוזקה על פניך, ופקד עליך ללכת לחדרך, אך במקום זאת רצת החוצה. ברחת מן הבית, ושוטטת ברחובות הקרים. פתאום התחיל לרדת גשם, ולא הייתה לך מטריה. האנשים ברחוב נראו זרים ולא נחמדים. התחלת לחשוב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות לך: אתה יכול לחטוף דלקת ראות, מישהו יכול לחטוף אותך, אתה יכול להידרס, אתה יכול ללכת לאיבוד ולא לדעת איפה אתה. כל מפלצות האימה שהכרת הסתתרו בצללים, רק מחכות לשעת כושר. עם כל רגע שחלף פחדת יותר ויותר, והרגשת שאתה רוצה לחזור הבייתה. ניסית להתנגד, לעצור את הפחד, להתמקד שוב בסטירה, בתחושה המוזרה הזאת שהיא גרמה לך, שאז עוד לא הכרת את שמה. אך הפחד גבר לבסוף, ואתה רצת בחזרה. כשנכנסת, ספוג מים, אמא פלטה אנחת רווחה וחיבקה אותך. “בחיים אל תעשה את זה שוב!” היא אמרה עם דמעות בעיניים. אבא ישב בספה והביט בך מבלי לומר מילה.
גם אז הייתה זו בדידות?
כמובן, אבל גם אז היא חלפה לה מהר. ידעת איך להפסיק אותה. היא לא פלשה עוד לביתך, אל חדרך או אל תוכך. היא עוד לא השתלטה על חייך.
לא....
זה קרה אחר כך.
היית נער, אולי בן חמש-עשרה. מה קרה שם? זו עדיין בגדר תעלומה בשבילך. חילוף החומרים הואץ וחילוף הרגשות הואט. משהו בך השתנה לעד. אבל לא הייתה איזו תקרית גדולה. לא... אולי זה היה סופו של תהליך שהתגבש. זו הייתה תקופה שבה התחלת לקרוא ספרות עכשווית. מבעד עיניך הילדותיות העולם נראה כמחזה טראגי, ואתה הועדת עצמך לתפקידו של המלט או מקבת. "הזר" של קאמי. סיפורים שנגעו לליבך, ונסכו בו עצב. אפשר לומר שנחשפת לבדידותם של אחרים. נדבקת בנגיף שלהם והוא התפשט בך, כמו סרטן. כמו גידול של מודעות. פתאום הבנת שאתה לבד. לא רק לרגע. לא רק מחוץ לבית. לא רק כשאין אנשים אחרים מסביב.
תמיד...
תמיד.
תמיד!
לא רצית בכך. הרגשת שמישהו ניתק את הכבל שחיבר בינך ובין שאר האנשים. רצית לחזור אליהם, אבל לא יכולת. לא ידעת איך. התחלת לחשוש מכל הדברים הרעים שיכולים לקרות לך – ויותר מכל חששת מפני המוות. לא רצית למות! לא ככה – לא לבד.
ופתאום הוא החל להעסיק אותך לגמרי. הוא הרגיש כל-כך קרוב, משום מה. הפכת אובססיבי לגביו. דמיינת את מותך בכל-כך הרבה אופנים שונים. הרגשת את השליטה-כביכול שברשותך, את השליטה המעוררת, המסעירה, לסיים את חייך בכל רגע – להתאבד. היית עובר ליד בניינים גבוהים ומדמיין אותך שם למעלה, רגע לפני הקפיצה. בפעם אחת טבעת בים. באחרת חתכת את הורידים באמבטיה, או שהתפרצת לכביש סואן. ולא רק התאבדויות – גם מוות לא רצוני. מחבל מתאבד באוטובוס. תאונת דרכים על הכביש הראשי. מתנקש מסוכן שנשלח לחסלך.
סבלת מזה.
אווווו! – כמה שסבלת. כתבת על כך סיפורים. המחשבה הבעיתה אותך. להיות לבד. למות לבד.
שם, בבית הקפה הפריזאי, פתאום הבנת: הבדידות והמוות הולכים יד ביד.
הבדידות והמוות הולכים יד ביד.
הבדידות מופיעה נוכח המוות. לא רק מוות פיזי, כל מוות במשמעות של "לא יחזור לעולם". היא מופיעה נוכח סופיותם של כל הדברים. ופתאום החוט המקשר נחתך, ואתה מבין שהחיבור בינך לבין העולם הוא רק אשליה. שלא קיים משהו שאתה יכול להיות איתו באמת "ביחד". אין דבר כזה. נוכח המוות אתה לבד – תמיד לבד.
אך מרסו, “הזר" בסיפורו של קאמי, הוא אדם שמודע באופן מוחלט למוות – ובכל זאת הוא משולל בדידות!
“מוזר...” חשבת.
אין לו דבר להיאחז בו – הוא הפשיט את העולם מכל משמעות או אידיאלים. אך הוא אינו מרגיש בבדידותו. רק הקוראים (הרגישים) מרגישים בה, את ידי הקטיפה שלה עוטפות את צווארם ולוחצות בחוזקה. גם שם, בבית הקפה, בהיזכרך אחרי שנים בסיפורו, התקשית פתאום לבלוע. אבל לא מרסו... לא – הוא קיבל את מצבו.
אדם כזה הוא מפלצת בעיני החברה. הייצור של ד"ר פרנקנשטיין. גם אתה היית ירא מפניו.
ומה נער שהוא אולי בן חמש עשרה צריך לעשות – כשהוא ניצב נוכח המוות, והבדידות השתלטה על כולו? התגובה הטבעית שלך אז, כשהיית אולי בן חמש-עשרה, הייתה לדבוק באיזשהו ערך. המצאת אחד כזה: אהבה. בין מדפי הספרים העטופים ניילון, בספרית בית הספר שם נהגת להתחבא מן החיים, מצאת ספר רעוע וכמעט מתפרק. “אומנות האהבה". זקן אחד חביב בשם פרום הבטיח לך, שרק האהבה מסוגלת לנצח את הבדידות. קיווית שברגע שתשיג אותה, הבדידות תיעלם.
אולי זה מה שדפק את האהבה הראשונה שלך. ואת השנייה. והשלישית. את כולם, למען האמת.
השארת את הדברים שלך על השולחן ויצאת לעשן. בפריז הסיגריות יקרות. הכול שם יקר, בעצם, אבל בשביל לעשן סיגריות מקופסה (ואתה הרי לא למדת לגלגל), צריך להיות מינימום איזה בעל מפעל. הסתכלת על האנשים שחלפו ברחוב. על המכוניות. בתל-אביב היית מרגיש חופשי לשנורר סיגריה. "אח שלי, גיבור..." אבל לא כאן, בפריז, בארץ זרה וקרה. שלפת אחת מחפיסת ה-'גולואה' שקנית קודם לכן, והדלקת אותה במצית. לקחת שאיפה עמוקה ונשפת החוצה. הסתכלת על העשן, מנסה לבודד את הרגע שבו העשן של הסיגריה מתחלף בהבל קור. בררר... קר. יותר מדי קר בשבילך. סתיו אירופאי. החורף אפילו עוד לא התחיל, חשבת. “איך אני אשרוד?”
אף פעם לא ניתחת ככה את חייך, מנקודת מבט של בדידות.
מה קרה הלאה? איך זה התפתח?
ובכן, אין אחר-כך. כלומר, אתה כבר שם. כמה אהבות נכשלות, צבא, עבודה, טיול. רגעי ייאוש ורגעי אושר. ופתאום התחשק לך לכתוב על בדידות. סתם – אפילו לא הרגשת בודד במיוחד. הבדידות הכתה כמו גלים, כמו סערה מטלטלת בלב ים, אבל אתה החזקת באידיאות שלך. החזקת חזק, והן משכו אותך קדימה.
זרקת את הבדל וחזרת פנימה.
בית הקפה נעשה רועש מדי. אנשים בשולחן שלידך דיברו וצחקו בקול רם. הרגשת שאתה מסוגל להרביץ להם. חסרי התחשבות שכאלה. מה, הם לא מבינים שאתה מנסה להתרכז? הבטת בדף הריק. בחורה אחת נשפכה מצחוק. שיניה החשופות לעגו לך.
לעזאזל עם זה, חשבת. שום דבר כבר לא ייצא היום.
יצאת מבית-הקפה, מסוחרר ומנותק. חסר מגע. זה היה ערב, בחוץ כבר החל להחשיך, ומנורות הרחוב נדלקו. מוחך הקודח שיווה לעולם מראה מחוספס, של מכונה לא משומנת. זה תמיד ככה כשאתה לא מצליח לכתוב... קבעת להיפגש איתה בתחנת סן-מישל, לקנות ביחד שמלה. כל הדרך השתדלת להתאפס על עצמך. הרגשת שהעולם רועש מדי, אלים מדי. נדחפת לרכבת התחתית עם עוד מאות אנשים אחרים. כערימת אבנים הם הכבידו עליך, בניפרדותם. הרגשת לבד. לא יכולת, לא העזת, לפגוש את מבטם.
לקח לך חמש דקות בדיוק מהרגע שנפגשתם מול המזרקה הוורודה ועד שהתמכרת שוב אל החיבור הזה אליה.
"איך הלך?" היא שאלה אותך.
"טוב. התחלתי משהו, נראה איך זה ילך...” זה לא היה שקר מוחלט. בכל זאת, כל ספר צריך קצת תכנון.
עצרתם ליד חנות מוארת. היא הביטה דרך החלון בבובות הראווה, ואז הובילה אותך פנימה. חלפתם על פני מלאי של בגדים, אך היא לא מצאה את מבוקשה. כך זה התנהל בעוד שתי חנויות. בשלישית היא נכנסה למדוד.
"איך זה נראה עליי?"
הכול נראה עליה טוב, גם קליפות תפוזים. היא בחרה עוד כמה שמלות ושאלה מה יותר יפה. דמיינת אותה בכל אחת מהן ובסוף בחרת באחת. היא הופיעה בשמלה משובצת ללא חלק עליון.
"זה." פסקת, המום, משתדל לא לשרבב את לשונך ככלב רעב.
"יש בעיה בריץ'-רץ'.” היא לקחה אותך לתא-ההלבשה והתפשטה. "אתה יכול לבקש מהמוכרת את אותה מידה?" השדיים העגולים והלבנים שלה הפנטו אותך. הנה היא ערומה לפניך, ורק פיסת בד דקה מפרידה ביניכם ובין שאר הלקוחות. שלחת יד ללטף, אבל היא סטרה עליה ונזפה בך מבט. "בסדר, בסדר..." לקחת את השמלה ופנית אל אחת המוכרות באנגלית. היא מלמלה משהו בצרפתית וקראה לעזרת חברתה הבלונדינית, שגם לה, התברר, הבנה מצומצמת ביותר. בהרבה נפנופי ידיים הסברת להן את מבוקשך, והן הביאו לך שמלה חילופית.
בזמן שחיכית לה מחוץ לתא שתתלבש, הבחנת ששתי המוכרות מגחכות ביניהן, שולחות לעברך מבטים שובבים ומצחקקות. "הן נמשכות אליי?" תהית. זה לא נראה שהן לועגות. צחקת בלב. הרגשת את האגו מתנפח. ובכל זאת תהית אם הן היו מגלות כלפיך את אותו עניין אילולא היית תפוס.
היא יצאה מן התא לבושה בבגדיה הרגילים, והגישה להן את השמלה.
שילמת מבלי לחשוב פעמיים.
"אני אחזיר לך אחר-כך, כשנעבור ליד כספומט.”
הנהנת בחיוב, אבל ידעת שלא תרשה לה. משהו פרימיטיבי בך נהנה יותר-מדי מהבעלות הזאת. הגבריות בעולם המודרני צומצמה לכדי גינונים. מצגי שווא, הצגות. טקסים שבהן הגבר יכול לבטא את הדומיננטיות המזויפת שלו. רגעים בודדים... והרגע ההוא היה אחד מהן. קראת יותר מדי המינגווי, ההתגלמות החיה, בשביל לוותר על רגע של גבריות טהורה.
אחר-כך עצרתם לגלידה, ובקפריזה של רגע החלטתם ללכת לקולנוע. רשימת הסרטים הייתה משעממת, חוץ מאחד: “תשוקתה של האחות הקטנה”. היה לך ברור שההבטחה הארוטית הגלומה בו היא רק כיסוי לסיפור דרמטי זול ולעוס. בטיפשותך שכחת שאתה לא דובר את השפה. ישבת שם, באולם החשוך, ובין סצנה ארוטית אחת למשנהה, היא תירגמה לך את העלילה.
במטרו חזרה, צמודים, אפך רפרף על צווארה הענוג. הקרון היטלטל, וגופה תקתק על גופך, מתופף עליו. כל נקישה מילאה אותך עוד ועוד כמיהה לחומה.
באיפוק מעורר – משגע – נכנסתם לדירתה.
"תמדדי את השמלה בשבילי.” ביקשת.
"בסדר,” אמרה, “אבל אל תסתכל.”
עמדת מול המיטה, בגבה אליה בזמן שהיא התפשטה. נשמת לאט, נשימות עמוקות, שיכור מהתרגשות. פתאום חשת את אצבעותיה מלטפות אותך. ידיה חיבקו את חזך, והיא נישקה את צווארך, ונשכה בכתפיך. פנית באחת והתבוננת בה. היא עמדה בשמלה חשופת הכתפיים, ולרגליה ענדה נעלי עקב.
"תסתובבי בדירה.” ביקשת.
נקישות עקביה הארוטיות הדהדו בראשך והתערבבו עם תנועות ירכיה המהפנטות, שעה שחצתה את הסלון. לא יכולת לבלוע. היא הגיעה לקיר, הסתובבה, וצעדה חזרה אליך.
התנפלת עליה.
זה היה חייתי ומלוכלך. הורדת אותה אל ברכיה ומבלי להפשיט אותה חדרת אליה בפראות מאחור. משכת בשערה, אחזת בגרונה, בזמן שהיא נועצת את ציפורניה בבשרך. נהמות חייתיות בקעו מפיך והשתלבו באנקות העונג והכאב שלה.
וכשגמרת היא חמקה מעליך.
"מה את עושה?” מלמלת לעברה.
"אל תסתכל.”
הפנית את ראשך להפר את פקודתה, אך היא הסיטה אותו בתקיפות. כבמטה קסם, אונך חזר אליך. חיכית, מקשיב בציפייה מעלפת לרחשים מאחוריך.
"תתפשט.” היא פקדה.
הורדת את מה שעוד נשאר מבגדיך – חולצה וגרביים. היא שרטה את גבך בציפורניה, מגרדת את עורך. היא ניסתה לדחוף אותך למיטה, אך הסתובבת והחלת להיאבק בה. ריתקת אותה למיטה וגופה חזר והתרכך. נישקת אותה.
"תזיין אותי.” היא ביקשה.
העברת את אגודלך על לחייה, חפנת את שדיה, אחזת את בטנה, ודגדגת את ערוותה.
"תתחנני לזה.” אמרת.
היא חייכה במבוכה, אך מיד עטו פניה תחינה מתוקה.
"בבקשה, בבקשה תזיין אותי!”
כשאתה גומר בפעם השנייה – העולם מסתחרר.
אתה נופל מותש על המיטה, שיניך חשופות, עוויתות תוקפות את פניך. היא קמה מעליך והולכת להדליק את הדוד.
"וואו...” אתה פולט, לפני שהעייפות סוחפת אותך ואתה נרדם כמו תינוק.
המינגווי ודאי היה גאה.
אאא
השבועות שלאחר מכן מתפוצצים מתשוקה.
נרות שעווה על עדן האמבטיה. כתמי סירופ שוקולד על מצעי המיטה. מפות פיקניק מקומטות בחורשות עזובות, ושרף עץ שלא יורד. חדרי מדרגות חשוכים. בעמידה, בשכיבה, על ארבע, והפוך.
אך דווקא כתיבתך – דלה כל-כך... זה מוציא אותך מדעתך. מביא אותך לכדי ייאוש.
אתה גורר את עצמך לבית קפה כזה או אחר, ונאבק בדף הריק. מבטך חומק לצדדים. מסביבך החיים. אנשים באים והולכים, ולכולם יש סיפור. אתה כותב שורה, אך היא נראית לך מיותרת. מסיים פיסקה ומגלה שהיא משעממת. צולח עמוד ונדהם מכיעורו.
אתה מוחק, ומוחק, ומוחק.
מנסה להתגבר על ההרגשה המעיקה הזאת של... של ברירה. יש לך חופש גדול מדי! אינך צריך. אינך מוכרח. היכן היא הבדידות, שאילצה אותך לשבת ולכתוב?
אתה יוצא החוצה לעשן, להתמתח, לחלץ עצמות. חוזר לשבת מול דף ריק ומביט מבעד לחלון באנשים החולפים. באנשים היושבים אל שולחנות מוצפים שמש, מרכלים על חבריהם, מדברים על מערכות יחסים, כסף, מחלות סופניות, על משחקי כדורגל ועל מזג אוויר. אתה ממחיז את סיפוריהם בעזרת פלפל ומלחייה שנחים על שולחנך. "או, בונז'ור מיסייה פפה.” "בונז'ור גם לך מאדאם סולט. מזג אוויר נהדר, הלא כן?”
לבסוף אתה נשבר. מזמין חשבון וממהר לברוח.
הדף הריק ניצח אותך שוב...
