שעתיים אחר חצות

שעתיים אחר חצות התרחשה ככה הפגישה בין החתול שלי ובין השטן. וזה הלילה שבו ניצלו חייו. של השטן. והחתול שלי הציניקן, והשטן, שלא נותר לו הרבה זמן. ואיני יודע איך התנהלה הפגישה, כמה זמן נמשכה ולאן התפתחה. החתול שלי, מלבד "שלום, שלום", אין בינינו שיחה עמוקה כבר מספר שנים. השטן הוא לא בין מכרי הקרובים. והתיעוד שלי? הוא מלא מליצות וציוריות וחרוזים, שהם כולם לא במקומם.

לא אשקר לאלו הקוראים על הודות הפגישה. סיכוי גדול שמעולם לא התקיימה. יכולה להיות הזיה שחלמתי, או המצאה שערורייתית שהמצאתי תחת השפעת איזה סם. אבל יש שהתקיימה. הסיכוי שווה לאחיו המתחלק בהסתברות. כי השטן- עוד קיים. ויש שהחתול שלי הוא האחראי והנאשם. כל שנותר לי הוא לספר את מה ששמעתי, מאף אדם - חי.

שעתיים אחר חצות, כבר אמרתי, נכנס השטן. דרך הדלת הראשית של הבניין, בלי להשתמש באינטרקום, בלי הודעה או הזמנה. עלה בלאות הפגנתית פחות מעשרים מדרגות, מתנשף וממלמל, וניצב מול דלת דירה בצבע לבן. לא דפק, לא צלצל, נכנס לסלון שהוא שלי ושל משפחתי. עיקם אפו, החוצפן, אל מול הבלגן. אני מודה, אנחנו לא חולי סדר וניקיון, אבל אושפיזין שלא המניין - שלא יתלונן שהקפה לא לטעמו.

במיוחד הפריעו לו המסמכים הפזורים ללא סדר על שולחן האוכל, והאבק הבולט על משקוף החלון. אבל הוא לא חסך אנחה גם על הספרים המונחים בערמה על הרצפה ליד המזגן, ועל המזנון. והכתמים של הקפה על מרצפות השיש הלבן. בני האדם- פלט נשיפה של התנשאות. לעזאזל, אם היינו יודעים. אימי בטח הייתה מנקה, מכינה איזה סלט מתובל, וביצים, ועוגת קרם לבן. תודה לאל על האורחים. לי אישית לא היה כל כך אכפת, והייתי בטח קורא איזה ספר במרפסת ומעשן - עד שהיה נעלם.

והוא כיווץ את השפתיים והרים עפעפיים והרחיב את נחיריו.

והחתול שלי הוא מכורבל על משענת הספה, ושמע אותו נכנס, ובחר להמשיך לישון. המניאק ישן עם עין אחת פתוחה, אבל בשבילו השטן כאילו לא קיים. הוא הרים את ראשו, בכל זאת סקרן. הבן זונה. חי נפשי- חשב- אדם. מתח רגל ימין, מתח רגל שמאל, הרים את ישבנו ונעמד. פלט יללה, לשם שמים, ומתח את הצוואר, הגב והכתפיים. התבונן בשטן בשוויון נפש- כמנהגו בקודש. חשב לעצמו, יש פה פוטנציאל לליטוף או לחיכוך. הוא מכור.

דילג, השמנמן, מהמשענת אל המושב, ומהמושב אל הרצפה. דידה עד לאורח הנאלם. "תקשיב... אני השטן." לא חסך הדמון דברי נימוסין וכיבושין.

"השטן... יזרגג אותי האלוהים פה ועכשיו! לעזאזל, השטן! חי נפשי, השטן בכבודו ובעצמו..." אמר החתול, וילל יללה. "שטן, או ה-שטן?" רצה להבדיל הבדלה. להניח את האצבע ולדייק.

"מה? מה ההבדל?" השטן קיבץ גביניו.

"הא... אין הבדל, אני מניח." אמר החתול ופיהק.

אז למה..." השטן ויתר וצעד פנימה. "טוב! לא משנה."

החתול שלי השחצן הלא קטן. מאז שנולד מציינים בפניו אנשים לא אחראיים עד כמה הוא יפה, או חתיך או מושלם. כמה הוא חכם וכמה הוא דומה לבן אדם (גם בימינו האחת עדיין נחשבת מחמאה). והפינוק הפך אותו לאנין טעם וסנוב. המראה של השטן לא נעם לו לעין. לאף אחת מהן. איש לא מרשים וחסר כל חוש אסטטי.

הוא לא היה סגור בנוגע למוצא, אבל אשכנזי מלא לא היה השטן. הוא לבש מקטרון טוויד משובץ גדול ממידותיו, בוודאי חשב שזה מאוד בוהמי ושיק. האמת שהוא פשוט נראה כמו עיראקי, זקן. ומכנסיים שחורים חסרי כל גזרה, וגבות שלא נתלשו ועוצבו זה זמן. גופייה עם כתמים של שומן. השטן בחור שדוף ושפוף, אפילו גיבן, ומבט מזוגג של איש גמור ומשועמם.  

השטן התיישב על קצה הספה. הוא שילב את אצבעות ידיו והביט על הרצפה.

"מה תאמר על זה גאון?" הוא הרים את שרוול יד ימין ואז את שרוול היד השנייה. צלקות עמוקות היו חרוטות בזרועותיו, חלקן וורודות חלקן כתומות, פסים דקים אנכיים ואופקיים, נראו כמו רדיאטור ישן. "מה זה?" פלט החתול מבין ניביו. "אתה עשית את זה?"

"כשהכאב עומד לך בחזה ובגרון, אין מה לעשות." השטן הוריד את שרווליו. "אתה חייב להפנות את הכאב למקום אחר. וכמה שזה עוזר." השטן חייך לעצמו חיוך של ייאוש. הוא העביר את האצבע בשקע של המרפק.

"לי זה נראה כמו חרא של פתרון." ציין החתול.

השטן התעלם והמשיך: "זה מזכיר לי שפעם הרגשתי משהו כלפי העולם הזה. כלפי האנשים שמסביבי. אבל זה רק מזכיר, זה לא גורם לי באמת להרגיש שוב. אתה יודע ש..." השטן שקע בכאב פנימי.

"אתה צריך לחתוך גם על הזין." עצר אותו החתול.

"מה?! הזין?"

"כן, שם זה נשמע הכי כואב." הוא עצר לחשוב. "כן, על הזין. יותר טוב, על האשכים. זה בטוח יפנה לך את הכאב למקום אחר." החתול צקצק בלשונו.

"כן. ומה אתה מבין בזה? לך אין בכלל זין."

החתול המסורס שלי בחר להתעלם מהערה המרושעת של השטן. ההערה הזאת, זה לא עניין חדש. כמה פעמים תקרא לגמד גמד והוא ימשיך להיעלב?

"טוב, אם היה לי זין אין ספק שהייתי עושה בו שימוש ראוי." אמר החתול. "אתה נראה לי כמו אחד שזיון אגרסיבי היה עושה לו טוב."

השטן נאנח.

"למה אני מדבר איתך? למה אני יושב פה ומדבר עם חתול? ולא סתם חתול, חתול שחור. תת-חתול. חתול שרק משוגעים היו מגדלים."

"הא, אתה מאמין באמונות תפלות נוסף לכל הצרות, הא?"

השטן הביט בחתול בזעם.

טוב, אולי אני מגזים פה קצת- חשב לעצמו החתול. המבט בעיניו של השטן היה... שטני.

השטן השתעל. "לאילו צרות אתה מתכוון?" שאל השטן שאלה רטורית.

"הא.. הצרות שאתה מדבר עליהן. מלבדיהן אני לא מכיר צרות. צרות? אני וצרות לא הולכים ביחד. באמת שלא." התגונן.

"כן, שמים לב." אמר השטן, והרוק מפיו ניתז על השפם. של החתול שלי.

"טוב תקשיב אחי, אתה לא היחיד פה עם צרות. גם לי החיים לא תמיד חייכו." אבל החיוך מפניו לא נעלם.

"כן, ממש, התעכבו עם האוכל שלך חמש דקות ביום שני? צרות נוחתות מכל הכיוונים. המים לא קרירים, ושינו לך את האוכל. אלוהים, לא הייתי שורד..." גם השטן סרקזם לא חסר לו.

"טוב תקשיב. אתה אולי עם הצחוק צחוק שלך, אבל אני לא צוחק. אחי הבכור? מת בלידה. ואחותי הקטנה? מתה אחרי שבוע. ואיך הודיעו לי? לא הודיעו לי. שמעתי בהערת אגב, ככה: 'היא אמרה לי שאחותו מתה'. ממש הודעה נמסרה למשפחה."

"אלוהים..."

"מה איתו?" נדרך החתול.

"מה איתו באמת? לפעמים אני חושב שהוא לא קיים." ופיהק פיהוק של עייפות מהזמן, ומהחיים.

החתול שלי, הפילוסוף, קבע קביעה: "טוב, תקשיב, אם אתה קיים, אני מניח שגם הוא נמצא שם, איפשהו. אין רשע מוחלט בלי טוב מוחלט, לא?" החתול החכם. החכמולוג.

"רשע מוחלט?" נפגע השטן. "אני לפעמים קשוח, לפעמים ממורמר. אני מבין שאני גם יכול לפגוע. אבל רשע מושלם? אתה באמת חושב שאני רשע מושלם?"

"תקשיב, אחי, אני רק מדבר ממה שמספרים. ממה שאני שומע מסביב."

"אני לא כזה רשע, אתה יודע? לפעמים אני חושב שאני אפילו בחור טוב. אבל עכשיו ממש קשה לי לחשוב ככה. אני אפס מושלם, בלי עתיד. ואף אחד לא רוצה אותי. אף אחד לא יכול לסבול אותי, אף אדם." הוא משך את אפו והסרעפת עלתה וירדה, והוא השתנק. כנראה בכה. "אבל זה כזה אופייני מה שאמרת. זה מה שציפיתי מאנשים שיגידו, אתה יודע? אולי הם צודקים... אולי אני באמת רשע מושלם."

"אתה לא נראה לי רשע מושלם, באמת." ניסה החתול לנחם.

"באמת שנמאס לי. נמאס לי. איך אני יכול להתמודד עם זה לעזאזל? כל יום זאת מלחמה שלא נגמרת" והוא המשיך להשתנק ולחרחר וכיסה את עיניו, למרות שלא ירדו מהן דמעות. "מה העתיד שלי ככה? שבר אדם – זומבי. אידיוט שחותך את עצמו ומדבר עם חתולים. שחורים."

 החתול התעלם מההערה האחרונה. "אתה לא באמת חושב ככה..." אמר החתול.

"אני כן! אני כן!" השטן לא הצליח להסדיר את נשימתו.

"תקשיב שטן, אתה נראה במצוקה אמיתית. יש אנשים שיכולים לעזור לך. אני לא יכול להשאיר אותך ככה לבד. בוא ניסע, יש פה מרכז קרוב לבריאות הנפש. הם יעזרו לך, באמת."

השטן הפסיק להשתנק. "מה?" והרחיב את עיניו. "מרכז לבריאות הנפש?! שלוותא אתה מתכוון."

"כן, תקרא לזה איך שאתה רוצה." גישש החתול. "הם יעזרו לך."

"נראה לך שהשטן ילך לשלוותא? השטן??? איך אני אמשיך להיות שטן אם יראו אותי שם?"

החתול שלי הנהן בראשו. "ואיך תמשיך להיות שטן במצבך? זה רק ללילה, מקסימום שניים. הם יעזרו לך שם, באמת."

השטן נאנח.

"אבל אתה לא אומר להם שאני השטן!" השפיל עיניו.

"מה שתגיד... בוא ניסע. אתה עם רכב?"

"אני השטן לעזאזל!"

"טוב, טוב, אל תתרגש. בוא נזוז, הא?"

"רק לילה אחד, כן?"

"רק לילה אחד."