הפור

ביום שני נפל הפור. לנסוע, והפעם רחוק. כי נמאס. המסה הקריטית של הנמאס עדיין מבעבעת אי שם בין קיבתי לגרוני, אך הרגשתי, כמו כולם, שזה בא.

בהיתי באורות הרדודים של הלילה, בעיר הפקוקה ולחה, באוטובוסים ומוניות מוציאים עשן סמיך מחניק לחלוני. כמו בכל יום, בכל שבוע, חודש, שנה, כמו בכל יום שני מזורגג ממוצע בפקק אחרי העבודה. ברגע החלטתי, די לי, ללא ספקות אמרתי רוצה אנוכי, רוצה לראות גבעות מושלגים של הימלאיה, הרים מתקרבים לאל על, אויר צח ודליל, ענני סערה עוטפים את הפסגות. רוצה אנשים שעוד לא שמעו על גלגל"צ ושותפים, על מצלמות דיגיטאליות וערוצי הכבלים. כפרים, עמים, בהמות, מאושרים על סף מוות רעב מתמיד.

זמזום יתושים וריקבון המלריה, שדות אורז בשקיעה, אנשים מחייכים, כי לא יודעים. מסכנות וג'ונגלים, כה רחוקים מה- low-tech וה-high-tech הישראלי, מתל אביביות מזויפת ובדידות בורגנית נוצצת.

תמונה ברורה בראשי, בפעם הראשונה זה תקופה. לחלום, לנשום, להתעורר, לכתוב, לאהוב. ברורה עד כדאי כך, אפילו אין טעם לנסוע. אולי, רק להוכיח לעצמי שזה אכן כך.

קיץ 2006.