נערה על ספסל

נערה על ספסל. בין המדשאות המוכרות שבקמפוס הלימודים, ראיתי נערה על ספסל. היא הייתה מוכרת. בערך בת 17, היה לה חופש בעיניים, וספר מיקוד לצידה. נראה שהייתה נינוחה, תחת הילה של עצב. וזה היה די ברור מדוע עצבה הנערה, כי כולה הסגירה לב שבור. סתם סיפור שחוק, לא מעניין במיוחד. כל כך הרבה לבבות שבורים יש, גם שלו גם שלה.

בדיוק אותו תאריך,רק בהפרש שנה, התמונות בפלאפון שלי מוחיכות. אותו תאריך ואותו חיוך שבור, היא עדיין מעכלת אכזבה שכבר העלתה אבק. חיוך. זה מה שקורה כששוכחים איך להתגבר על רגש, לומדים לחיות עם כאב בכיס. וזאת שעל הספסל, באותו תאריך, בגרויות, מיקוד, כמעט לא לומדים, חופש מסביב...וכאב שיושב שם לידה. קצת מאיים, היא לא נותנת לו להתקרב. עד שהיא מודה בו לוקח חודש לפחות, אחרכך היא מנסה לשכוח אותו, ואז כועסת ומבקשת תקנה. אולי בגלל זה היא תקועה כל כך.

שנה. קיץ וסתיו וחורף ואביב וקיץ. אותם ימים, כולם מתקדמים. אבל אני עדיין רואה אותה על הספסל. מעניין על מה היא חשבה בכל הזמן הזה על הספסל. בחלק מהזמן בוודאי התקרבה בחלומה למציאות שהייתה רוצה. ובחלק אחר כעסה על עצמה. ובחלק אחר כעסה עליו. ובחלק אחר התעסקה בכל מה שלא קשור בו. אבל היא כל הזמן על הספסל. הנערה על הספסל. עם חופש בעיניים, כמעט וטוב, תחת הילה של עצב. איך זה שדבר לא השתנה? שנה שלמה. שנה שבה הכל היה אמור להתהפך. שנה שבה היו לה את כל ההזדמנויות, לנסות שוב, להשיג את מה שרצתה. אבל היא נשארה על הספסל, ישובה. עכשיו כמעט והכל נגמר, היא תהיה חייבת לעזוב את הספסל, זה לא מעציב אותה, זה פשוט קצת שקרי. כי היא אמנם תקום מהספסל, אבל הנשמה שלה תמשיך לשבת שם, לחכות...

נערה על ספסל.