כתונת הפספוסים של יוסף
בכל משפחה יש כבשה שחורה. הבן שסוטה מהדרך, יוצא לרעות בשדות זרים ולראות מראות אסורים. הבן שההורים נואשו ממנו, שבא לבקר בשבת ועוזב באמצע.
וכמו בכל משפחה, כך גם אצלנו. רק שבמשפחת יעקב הענפה המצב היה שונה. הכבשה השחורה לא עזבה, אלא אולצה להישאר תמיד קרובה לאב, כדי לכבד את זכר אימו. אולצה להלשין על אחיה כדי לשמור על מקומה בתור הבן האהוב, וכדי לא לאכזב. אצלנו, הכבשה השחורה הייתה צבעונית. וקראו לה יוסף.
בגלל אופיו השחצני, וההכרח להיות כבשה לבנה ללא רבב, לא סבלנו אותו. כל האחים, וגם אני. אני מודה. חיוכו הזחוח עלה לנו על העצבים, והעובדה שמעולם לא ניסה להתקרב או להתנצל, גם לא כשחטף מכות מאחורי האסם.
הוא היה מלשין לאבא כשהתאומים פתחו נרגילה, וכשראובן נצפה קרוב, קרוב מדי, לאחת המשרתות. אבא היה מלטף את לחיו, מורח על פניו חיוך מאולץ, ולאחר ששלח את יוסף לחדרו, או להסתובב, או לכל מקום, נאנח אנחה עמוקה ואז קורא לקורבן שחטף את מנת זעמו. תמיד הרגשתי שהזעם כלל יותר מאשר את הפשע התורן, אלא גם קצת על יוסף, על עצמו- הדרך שבה גידל אותו, ובכלל המצב הקיים. הוא היה נאנח גם סתם ככה, ומעולם לא ידענו על מה הוא חושב.
מסיבה זו ומאחרות שנאנו את יוסף. האחרים רתחו כשאבא הזמין לו מעיל חדש, בתקופה שבה כולנו נאלצנו להצמצם. המעיל היה מדהים, מפוספס בכל צבעי הקשת ומבריק, ויוסף היה לובש אותו בכל הזדמנות, כל הזמן.
המעיל, ואיתו החלומות, רק העצימו את התיעוב שחשנו כלפי יוסף. אבל למרות זאת, באיזשהו מקום תמיד ריחמתי עליו. כתונת הפסים נדמתה לי תמיד כאפודה של אסיר, והחלומות שסיפר לנו כבקשה אילמת לתשומת לב, יחס אחר.
המתנה מאבא, שהכעיסה כל כך את כולם, הצטרפה לשורה של תשורות, מנות נוספות בארוחה, ודקות ארוכות של זמן איכות שבילו האב ובנו הצעיר, כשהיה בא האחרון לספר עוד עלילה שקורת מאחורי גבו של האב, כל אלה קרבו בין השניים. ולתחושתי נוסף לכך הד של מחויבות. כל מתת שכזה, בין אם מוחשי ובין אם לא, קשרו את יוסף לאבא. בחוטי זהב אומנם, אך עמידים וכמעט בלתי ניתנים להתרה. יוסף היה נוראי, אך אומלל. ותמיד ריחמתי על המצב שנקלע אליו. הבן האהוב, האח השנוא, בלי אפשרות בחירה. לא פעם היה בא אלי, תחינה בעיניו ואומר – "יהודה-" בטון שיכל לשנות הכל, אך מיד אחר כך היה מתחספס קולו והוא היה ממשיך בנימה גועלית את מה שרצה לומר, ופעם נוספת הייתי אוטם את אוזניי ואת לבי שנפתח אליו אך לרגע.
יוסף פספס הזדמנויות רבות בחייו לחזור, ולחדור, לפחות אלי. האחרים לא נתנו לו צ'אנס כמוני. אולי לא חשבו על זה, ואולי לא השכילו להביט מעבר למעיל הפסים. פעם אחת ניסיתי לשוחח עם ראובן על כך, אבל אש ניצתה בעיניו וידעתי שפעמים רבות מדי שבילה עם המשרתת התנגשו עם פעמים רבות שבהן יוסף ברח מפניו לאחר הטפה מאבא, ונואשתי ממנו.
ולמרות כל זאת, באותו היום בבור, שתקתי. זה היה יום חם, ולשם שינוי היינו כולנו בשדה, למרות שלרוב כל אחד רעה במקום אחר. את ארוחת הצהרים אכלנו יחד ובדיוק כשחלפה בי מחשבה אחת, מטרידה, על כך שיוסף קצת חסר, הוא הגיע. החבורה הקשחה את גבה באופן אוטומטי כשראו אותו מתקרב, ושתקו כשאמר שבא לבדוק מה שלומנו בשם אבא. אפילו אני, שחיפשתי לרוב את זכותו, לא יכולתי שלא לנשוך את שפתיי לנוכח אי הצד שבדבר. יוסף, עטוי במעילו למרות החום, בא בשליחותו של אבא מהבית, לשאול בשלומנו, האחים כולם הפועלים בשדה. כולם מלבדו.
הכל קרה מהר מדי, בכל ששמתי לב. פעמים רבות אחר כך הפכתי בדבר ותהיתי למה לא פעלתי, והיום אני יודע שלא הייתי עושה דבר. אחרי הכל, וזה לא תירוץ, גם עלי הלשין יוסף לא פעם. ואני ישבתי עם הבנים בכל פעם שגזר דינו של אבא ניחת עלינו. אז כן, גם היום הייתי שותק.
זעקותיו העולות מין הבור לא מנעו מאף אחד את תאבונו, והמשכנו בארוחתנו. ראובן נראה מתוח, האחרים התלוצצו, ואני שתקתי. וכשהמדיינים הגיעו, לא מנעתי מהם. עמדתי מרחוק, רואה את ראובן פוקד על התאומים להשתמש בשאריות הארוחה כדי לטנף את המעיל. המעיל היקר, כתונת הפסים של יוסף.
אני תוהה אם המעיל היה סימן. אולי, אני מנסה לנחם את עצמי, אולי בכך שאת יוסף שלחנו ואת אפודת הפסים השארנו, אולי שחררנו אותו מכבליו. האסיר הותר מאפודתו, מבית כלאו, ואנו נותרנו. תליינים ואסורים.
אבא השתגע. ימים שלמים היה באבל, לא מוכן לאכול, בגדיו קרועים ומלאים באפר. רציתי לנחמו ולא ידעתי במה.
תמיד הייתה לי הרגשה שבאיזשהו מקום הוא ידע. אחרי הכל, היה נביא, אך הוא מעולם לא אמר דבר. לפעמים, זמן רב לאחר מכן, הייתי תופס אותו מביט בי ארוכות, וכמו פעם, נאנח.
אינני יודע אם נראה שוב את יוסף. סביר להניח שמת מזמן, ואם לא- אין לו שום סיבה לחזור. אבל אם כן, אני מקוה בכל ליבי שבפעם הבאה, פעם אחת, יוסף יתן לנו הזדמנות.
