לפני שאספר על הקשר שלי עם הקבוצה: ארגון משפחות הנרצחים והנרצחות- הרשו לי לקרוא בפניכם משפט קצר מתוך הספר "על העיוורון" של סאראמאגו – גדול סופרי אירופה כיום, וחתן פרס נובל לספרות:
"החושך שעיוורים חיים בו הוא פשוט היעדר אור, ומה שאנחנו מכנים עיוורון מצטמצם בעצם לכיסוי מראיהם של כל החי והדומם, הנשארים בשלמותם מאחורי הצעיף השחור. ואילו עכשיו הוא מוצף לובן שהוא כה מאיר, כה מוחלט, עד שהוא בולע, יותר משהוא סופג, לא רק את הצבעים, אלא גם את כל הדברים והחיים, וכך הוא הופך אותם לעוד יותר סמויים מן העין."
זוהי ללא ספק השקיפות שדובר בה עד כה. הדברים הסמויים מן העין שאיננו רוצים לראותם ולכן-אנו בוחרים בעיוורון. אותו עיוורון בו נגע גם הסופר הפורטוגזי הזה, המאיר בספרו את עיני החברה בכל הנוגע לבעיות מוסר וחוק, ובכל הקשור להתנהגות הכלל במצב של אי סדר. אפשר שזה עשוי לנחם אותנו שסופר פורטוגזי הוא שכתב את הדברים האלה, כלומר: נראה שאיננו היחידים בעולם הסובלים מעיוורון טוטאלי בהתמודדות עם כאוס חברתי.
גם אני סבלתי ממנו. מן העיוורון הזה -כשהגעתי לראשונה לקבוצה הזאת לפני כשלוש שנים. היה זה כשהתבקשתי להעביר בפניהם סדנת כתיבה ביבליותרפית ואני כלל לא הכרתי את שמם, מהותם, ולא קראתי בשום מקום על הסבל הנוראי עמו הם מתמודדים מדי יום ביומו. לאחר פגישתי הראשונה יצאתי נסערת מהמקום ושאלתי את עצמי: איפה הייתי? איך לא ראיתי? ולמה לא רציתי לראות. נזכרתי בעצמי מעלעלת בעיתון היומי ומרפרפת במהירות אל העמוד הבא בכל פעם כשמגיעות ידיעות שכאלה. ידעתי שגם אני בחרתי בעיוורון אולי כי...ואומר זאת בלשון סאראמגו:
"אחר כך פנה העיוור למקום שידע כי יש שם ראי, הפעם לא שאל מה זה יכול להיות, לא אמר: 'למוח האדם יש אלף סיבות להסתגר', רק הושיט את ידיו עד שנגע בזכוכית. הוא ידע שבבואתו נמצאת שם, מביטה בו, שבבואתו רואה אותו והוא אינו רוצה לראות את בבואתו."
גם אני ידעתי בערב ההוא, מדוע לא רציתי לראות ולדעת. וכאחת שבאה מן המילים בחנתי את הסמנטיקה של צמד המילים: "רצח סתם." ותהיתי שוב: האם כך גם התייחסתי לשכול הזה? שהרי ברור לכל שאין אובדן קשה יותר או קשה פחות מאובדן אחר. יש אובדן. נקודה. והוא קשה מנשוא. אך אולי רצח סתם, הופך אותו במחשבתנו, באופן תת מודע - לקל יותר? ונזכרתי בכמה סיפורים של חברי הקבוצה שאכן אוששו במידה מסוימת את הסברה התמוהה הזאת. חברים סיפרו כאן שידידים רבים ביטלו את צערם בהינף יד כאילו אמרו-שכל זה "בכאילו" ו"סתם" וניתן לעבור הלאה. כיון שלהיתקע במקום זה ולהתעכב עליו - מחייב אותנו כחברה להביט בבבואתנו שבמראה והיא לא בדיוק אומרת לנו, שאנחנו היפים ביותר בממלכה.
לימים התהדק הקשר שלי עם חברי הארגון ועם הגברת לרה צינמן שבראשו, ונתבקשתי לארגן חוג ידידים. בשנה הקרובה שמתי לי למטרה ליצור גוף תורמים ראוי שייתן כוח נוסף לחברי הקבוצה, פרט לתמיכה הכלכלית המבורכת שהחליטה עליה הממשלה. ולא בכדי הגיעה הממשלה להחלטה זאת - זה ברור. שהרי המצב בארץ הולך ומחמיר ועל כך יעידו המספרים: מספר תאונות הדרכים בשנת 2009 עומד על 349, מספר מקרי הרצח בשנת זו כבר עלה ל-179. ותעשו לבד את החשבון, תרגיל חיסור פשוט יוביל אתכם אל הבחנה ברורה בהפרש ההולך ומצטמצם. כך שאם הצבנו כחברה את הטיפול בתאונות דרכים בשורה הראשונה של סדר הקדימויות שלנו כחברה; הרי עוד שנה, אולי שנתיים: מקרי הרצח הם שיעמדו באותו מקום ממש, גם אם אנו מנסים עדיין להתעלם מהמספרים הזועקים הללו, ממש כפי שעשינו אז...לפני כארבעים שנה כשלחשנו חרישית את המילה: "מחלה..." משמע אם לא נאמר בקול רם: "סרטן" נהיה פטורים. אלא שהיא...שמעה זאת בבירור...המחלה -והתפשטה לכל עבר, בדיוק כפי שסרטן יודע לעשות. לא עזרה לנו התנהגותם של שלושת הקופים: זה שאינו שומע, זה שאינו יודע לשאול ולדבר וזה - שאינו רואה. לפיכך - כמה שננסה לעוור את עינינו, נגלה שאין זה הפתרון.
"הפחד הוא שמעוור, אמרה הבחורה במשקפיים הכהים," ממשיך סאראמאגו וכותב, "את צודקת, כבר היינו עיוורים. (ומי מדבר עכשיו? שאל הרופא). עיוור, ענה הקול. רק עיוור, זה כל מה שיש לנו כאן. אז שאל הזקן בעל הרטייה השחורה: כמה עיוורים צריך בשביל ליצור עיוורון...וכמה פחד צריך לשם כך..."
פחד! זהו בפירוש הפחד. כי יש דברים שאנו רוצים לדעת שיש לנו בהם שליטה כמו: אם ניסע בזהירות - נקטין את הסיכוי לתאונות דרכים. אם לא נעשן – נפחית את אחוזי הסכנה ללקות בסרטן הריאות.אם לא ניסע בטרמפים או אם לא נלך בסמטאות חשוכות-אפשר שנינצל מאונס ברוטאלי ואכזרי.
אך כנגד רצח סתם? מה אנחנו צריכים לעשות? לא לבלות בשפת הים? לא ללכת למועדון? אולי לא לצאת מהבית בכלל (כפי שקיים בלא מעט ערים בעולם כיום). ולי נדמה כי לא רחוק היום וזו תהיה המציאות גם כאן בארץ, אם לא נתעורר ועכשיו, אם לא נביט למציאות בעיניים. שכן העיוורון, החרשות והאילמות לא יועילו כאן, בדיוק כפי שלא הועילו בעת ש"המחלה" ההיא (מחלת הסרטן) – התגלתה בתחילתה. הנגע הזה של רצח סתם, אינו אסון פרטי של חברי הארגון הזה, של אלה שכבר נפגעו ונפלו לתוך התהום הנוראה הזאת - זהו הנגע של כולנו, של החברה הישראלית כולה.
ואינני מציגה כאן נבואת זעם אפוקליפטית, אני אפילו לא מתקרבת להיות מיסטיקנית הקוראת את העתיד - אלא שאני בחרתי להפסיק לעצום עיניים, וברגע שעושים זאת רואים את אותה תמונה צלולה וברורה.
בימים אלה אני במשא ומתן עם חברת שופרסל ועם משפחת קסטיאל מחברת הרהיטים. גם הם החלו לראות את בבירור את התמונה, והם שוקלים להצטרף אל חוג הידידים שלנו. מטרתי היא לצרף עוד ועוד גורמים בשנה הבאה, הן כדי לתמוך בסבל הנורא הזה של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות אך גם - (ויסלחו לי כאן חברי הארגון)- גם ממניעים אגואיסטיים שלנו כחברה. אולי אינכם יודעים אך לארגון גם מטרות גלובליות-חברתיות. ומעבר לתמיכה ולסעד שהם מבקשים לעצמם בזכות מלאה (!), זכות שהממשלה למדה להכיר בה כאמור - חברי הארגון הציבו לעצמם בנוסף גם יעדים ברורים: החדרת הבעיה לתודעה הציבורית, החמרה בענישה בבתי המשפט ובמניעת העיוורון הקולקטיבי.
לכן, אני פונה עתה לכל אחת ואחד מכם – לכל מי שמכיר בכירים בגופים כלכליים, בחברות שונות גדולות גם קטנות, לכל מי שיש קשר עם אנשים בעלי ממון ויכולות ובכלל עם אנשים שאיכפת להם מעצמם. אודה לכם אם תפנו אותם אלי אישית (אז הנה מספר הטלפון הנייד שלי); ותציינו בפניהם כי כל סכום יתקבל בברכה כאן אצלנו בארגון. אני מניחה שהם יאמרו לכם: כבר תרמנו. וזאת אמת. הם בודאי תרמו לאנשים חסרי יכולות כלכליות, לנשים שנאנסו, לאגודה למלחמה בסרטן ועוד. אך עדיין הם לא תרמו לעצמם! ואת זה חשוב לי שתדגישו בפניהם: כאן הם תורמים לילדים שלהם, תורמים לעצמם. צריך לפעול ולמגר את האשליה של: "לי זה לא יקרה."
כך שבפעם הבאה שתצאו כך-סתם לרחוב, תוכלו להיות הרבה יותר בטוחים שגם תחזרו...סתם-כך הביתה.
