ל א מ ר פ ה

אני מנקה אבק וקורים מזכרונות, מסדרת מחדש בראש תמונות.

חלפו לפחות 20 שנה.

אני צוללת.

המקום כמעט ולא השתנה.

ומה איתי?

אני לוקחת נשימה ותוהה אם מתת.

ושניה לפני שמשחררת את האוויר,

באותה נשימה בדיוק, מקווה שלא היה לך העונג.

איך אתה ישן בלילה?

אתה בכלל זוכר?

או שכמו אצלי, הזיכרון לפעמים אובד?

חכה, עוד אי-פשר להרגע כי מאז שהוא הגיע, הוא לא מרפה.

בתוך המים, אני ילדה מאוד.

ואבא, אבא שומר עלי. ואין עוד רוע.

"זה המקום הכי בטוח לילד להיות בו".