דפים

דפים, הרוח תדפדף בהם.

ניגון שזורם את החיכוך של עורם.

אני אשב על חוף הים והאזין לו.

לא יודע את הנס שבתוכם בם,

את השפה המכילה אותם.

עתיק הניגון, כקדמת עדן.

האותיות המרובעות שחורכות נשמתי.

לא האמנתי בדבר, רק בהן בלבד.

והן סימן לשיוכי, לאהבתי.

למקומי פה על האדמה.

הנס הזה, המציף את עיניי,

דמעות שמכירות תודה על קיומן.

כי לא רציתי לבחור אחרת.

רק אותך, עם מילותיך.

עם עתיקות ימיך.

הם ידעו, מי שהתעקשו,

שנלחמו, על שתבואי אל העולם.

שתחזרי למלא את הנשמה.

והם החכמים בדור ההוא.

שלא וויתרו.

וזה כתבתי, באופן לא ראוי.

בטח היו מגנים אותי; ומגנים גם היום.

אבל אני לא יודע כולך.

רק התבגרותי מסמנת

שמעריך אני אותם.

לעולם לא הבין אותך גברת.

את זקנה מדי בשבילי, ובשביל יכולותיי.

עתיקים הם החוקים שציווית.

לעולם לא אכיל אותם.

לעולם לא הבין.