הסיפור נכתב בשעה, ולכן האיכות שלו היא בהתאם. בכל זאת בא לי לשתף. וכמו שמרינה סולוטקין הדגולה נוהגת לומר: "אני נהניתי"...
החור השחור לא רוצה להיות חור. הוא הרבה יותר מעדיף להיות כיס. אחד כזה ששומר על דברים, ולא רק שואב ושואב. נמאס לו להיות ואקום מהלך. ריק.
ובכלל, איזה מין צבע זה שחור – הוא היה מעדיף להיות אפור קליל, או לבן. או לפחות ורוד – אם לא אלגנטי אז לפחות קונטרוברסלי... בסוף תקעו אותו עם השחור המזוויע הזה, שכבר יצא מאופנה בשנת תרפפו. איכס...
חברה שלו עזבה אותו לא מזמן. "אתה פשוט שואב ממני יותר מדי כוחות..." היא אמרה לו. חברים שלו מתעלמים ממנו ברחוב, ועוברים לצד שני. זה מתסכל אותו, אבל הוא לא מאשים אותם. "היי, לא קל להיות חבר של אחד – שכל מה שיש לו להציע לך זה כלום אחד גדול." הוא סוגר את הערב באיזה פאב, לבד. מריק לתוכו כוס בירה, וגם כמה לוויינים תועים, יקומים מקבילים ותורה שלמה של קוואנטים.
רק דבר אחד לא חסר לו – תאבון. הוא בולע הכול. מניטשה ועד רומני משרתות. דוקודרמות עטורות שבחים והאח הגדול. לא בוחל בדבר – מה שבא בא. זה יכול היה להיות דווקא סבבה, אילולא היה בולע גם את החשק, את הרצון, את התשוקה. את כל הכוחות שמניעים את החיים. הוא בולע הכול אל תוך בטנו הגדולה. משאיר רק מוות וכלום. שממון מקפיא וקר. תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.
לחור השחור נמאס. הוא הולך שלוש פעמים בשבוע לפסיכולוג קליני, שמהנהן לו בכובד ראש, ומדי פעם פולט איזו אנחה של: "אה-אה..." ו- "אני מבין...". וגם – "אממ... מעניין מאד..."
"תקשיב דוקטור, אין לי סבלנות עכשיו לטיפול תלת-שנתי ארוך ומייגע. אין איזה כדורים שאני יכול לקחת שיפתרו את המצב שלי?"
הדוקטור מביט בו באותו חיוך אירוני שלא מש משפתיו לרגע ואומר: "נו, באמת – אתה כל הזמן רק בולע ובולע. באמת נראה לך שלבלוע עוד משהו יכול לפתור את הבעיה?" הוא מצקצק בלשונו. "לא, לא – מה שאתה צריך, ידידי, זה להתחיל להקיא!"
"אבל איך עושים את זה דוקטור?!" הוא שואל מיואש.
"או! זה אנחנו צריכים לגלות יחד, יא?" (מסתבר שהדוקטור ממוצא גרמני-אוסטרי). "350 שקלים, יא, זה מחיר מיוחד. נתראה בפעם הבאה. גזונטהייט. טשוס."
החור השחור קם בבוקר אופטימי מתמיד. אולי היום יהיה שונה מאתמול? הוא לובש את המכנסיים השחורות שלו ויורד לרחוב אלנבי. מאות אנשים חולפים על פניו. הם בכלל לא יודעים שהוא חור שחור. הם חושבים שהוא סתם אחד כזה. או שהם בכלל לא מבחינים בו. לוקח זמן עד שהם מגלים.
החור השחור צריך עבודה. לא קל לממן את חוגי הבלט של הילדים של הפסיכולוג הקליני האוסטרו-גרמני שלו. "שלום!" הוא אומר בחיוך מזויף, "אתם מחפשים עובדים?"
"כן. מה יש לך להציע לנו?"
"כלום."
"סליחה?" סמנכ"ל משאבי האנוש כמעט ויורק את האספרסו הארוך שלו מהנחיריים.
"אני יכול להציע לכם כלום אחד גדול. תראה," החור השחור בא ומניח כף-יד לבבית על כתפו של סמנכ"ל משאבי האנוש ההמום. "יכולתי לשקר לך. לעבוד עליך בעיניים – ולהמציא לך סיפורים, על איך חסכתי לחברה הזאת כך וכך, ואיך העליתי את הרווחיות של חברה ההיא באחוזים כאלה וכאלה. אבל אני בא אליך דוגרי – בלי עוונטות – יש לי כלום."
"מ..מה אתה אומר, בעצם?"
"יש לי כלום. והרבה ממנו. טייק איט אור ליב איט."
שתיקה קצרה. מבט עז בעיניים. אפשר לחתוך את המתח במצ'טה.
"הבא בתור!" צועק הסמנכ"ל.
החור השחור יוצא שוב לרחוב, אל השמש. בולע את תחושות ההשפלה והדחייה. הם דווקא מתאימות לא רע בתוך כל הריק הזה שבתוכו.
בערב – במועדון – הוא רוקד לצלילי דראם-N-בייס במבנה מוזנח. לאט-לאט האנשים מפנים את הרחבה. הוא כנראה בלע להם את הרגליים. מבין מסך העשן הוא מבחין בבחורה אחת, בחצאית מיני שחורה, שרוקדת ולא מפסיקה. כמה מוזר, החור השחור חושב לעצמו.
"אז – מה את עושה?" הוא שואל אותה אחר-כך על הבאר.
"כלום." היא עונה לו. "ואתה?"
"גם כלום." הוא עונה.
"טוב..."
"כן..."
"אמממ..."
"שיהיה בהצלחה..." הוא אומר.
"תודה, גם לך..." היא לוקחת את המשקה שלה ועוזבת אותו לשבת לבד.
בדרך הבייתה הוא מהרהר על כך. האם יכול להיות שהוא כרגע פספס את הנפש התאומה שלו? את החור השחור הנקבי, את מי שאמורה הייתה להשלים אותו ולהפוך אותו מחור שחור שרק שואב ובולע – לבן אדם אמיתי בשר ודם?!
"לאאא..."
לפעמים בכלל לא יודעים שהחור השחור הוא חור שחור. לפעמים הוא מצליח להסתיר את זה. ועד שהאחרים מגלים עובר כבר זמן-מה. לוקח להם קצת זמן לתפוס את העניין. וכשזה קורה, אז בהתחלה הם קצת מבולבלים.
"אני לא מבינה. משהו ביחסים בינינו – הוא לא כמו שהיה פעם... אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק..."
"אני חור שחור." החור השחור מתוודה.
"אווו..." פאוסה של דקה. "ט ו ו ו ו ב..."
שם זה בדרך-כלל נגמר.
"נו, כבר הקאת משהו, יא?" שואל הדוקטור האוסטרו-הונגרי-גרמני-פקקט, בזמן שהוא מלטף חתול סיאמי לבן ורטייה שחורה מעטרת את עינו השמאלית.
"לא – עוד לא. אני מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לי, דוקטור."
"אל תכניס שטויות כזה לראש יפה שלך חמוד, יא? עכשיו – בוא וספר לי על הילדות שלך."
בדרך לאוטובוס, נתקל החור השחור במודעה.
"תחרות תסריטים. התסריט הזוכה יוסרט ויהפוך לסרט מלא! הירשמו עכשיו!"
הוא שולח כמה דפים ריקים מהודקים יחדיו, ולא שוכח לרשום את פרטיו המלאים על גבי המעטפה.
כמה ימים אחר-כך הטלפון מצלצל.
"שלום, זהו מר אממ... חור שחור?"
"מדבר."
"שלום, מדברת ניצנה מתחרות התסריטים. רציתי להגיד שקיבלנו את התסריט שלך, אבל נראה שהייתה בעיה במשלוח. בכל אופן – נשמח אם תבוא אלינו לראיון – ותביא עותק נוסף של התסריט."
הם קובעים תאריך ושעה.
"אז על מה התסריט שלך?" שואל הבחור השמן עם הסיגר. "תסכם לי בקצרה."
"זה תסריט על כלום."
"תסריט על כלום?! מה זה השטויות האלה?"
"כן. זה בעצם הסיפור שלי. הסיפור של החיים שלי. אתה מבין...? זה... זה סיפור על כלום."
הבחור השמן עם הסיגר מתעצבן. הוא רוכן קדימה בכסא העור המסתובב שלו ומביט בחור השחור במבט עוין.
"תאמין לי – בגלל אנשים כמוך התעשייה שלנו נראית כמו שהיא נראית! אני צריך לזרוק אותך מהחלון ולגלגל אותך מהמדרגות!"
האיש המעונב עם המשקפיים מתכופף ולוחש בתקיפות לאוזנו של האיש השמן עם הסיגר.
"...מה אתה אומר? ...רעיון שיווקי? ...85% בסקר מקדים? ...מה אתה אומר?!"
האיש המעונב מתיישר, והבחור השמן עם הסיגר מתרווח בכסאו.
"תראה..." הוא אומר בקול הרבה פחות תוקפני, והרבה יותר מרצה. "אני חייב להודות שאני לא מבין את זה. אני לא מתחבר לכל הקולנוע הפוסט מודרני, אני שייך לדור הישן, לאולד סקול. בשבילי תסריט זה נבל, גיבור ועלמה במצוקה. אבל החברה מההנהלה בטוחים שזה הולך להיות הטיטאניק הבא. אז מי אני שאתווכח איתם? כל עוד זה מכניס לי רווחים אני מוכן לשתוק." הוא מוזג לעצמו כוסית קוניאק. "אתה שותה?"
"אני אשמח."
הבחור השמן עם הסיגר (שמזכיר קצת את שלמה שרף) מוזג לחור השחור כוסית קוניאק איכותי. "אני אדבר עם הבחורים שלנו שיכינו את החוזה. בינתיים – לך תישן קצת. אתה נראה זוועה."
וזהו הסיפור של החור השחור שלא רצה להיות חור. הוא היה הרבה יותר מעדיף סתם להיות כיס. או אולי שקית ניילון מתכלה. אבל במקום זה הוא עושה סרטים. זה גם משהו, לא? נציין רק למען המודאגים שביניכם: הבעיה שלו מעולם לא נפתרה, והוא מת בודד ועזוב בגיל צעיר ממחלה ממושכת ומחרידה.
הסוף.
