ובשיר אחד סגרת הכל. את השמחה שבכאב. את
הזכרון שכמעט הורג. את הגעגוע שלעולם לא מסתפק. את הסיפור המשתכשך שלנו, במעמקי
הפחד והאושר, לצלילי נגינה חונקת,ומגע ממיס...
סוף שניסתי לדמות לי את תבניתו במשך שנה
שלמה,סוף שעיצבתי ורקמתי את זהותו, בכל רגע מתחלף, דמיינתי לעצמי איך הכל יגמר...לפעמים
הנצחון היה בידיי, ולפעמים דמעות עיטרו את לחיי. לפעמים בכעס הכרזתי בפניך על
סודות שפחדתי לספר, אך לעולם לא חשבתי על
המובן מאליו,
הסיפור שלנו נגמר בשיר.
"אז זה בסדר שתסיע אותי הביתה? אני
גרה מספיק קרוב?" הוא ענה שאין שום בעיה, וצריך להזדרז, "בוא.."מימשתי
עבורו את ההחלטה, "נלך..".
ואנחנו פסענו יחדיו, אל המכונית שלו.בשגרתיות
מחרידה, על השביל שבעבר פגשנו בו מוקדם מידי...מפלצת יפהייפיה, ששמה אהבה. אל תוך
הלוע האימתני שלה הקרבנו את מהותנו,ובתום חסר ישע דיברנו אמת ולא הכרנו פחד. איך מעיזים
שני ילדים להלחם על אהבה? להכריז עליה ולהתמזג לתוכה? לשסע קרקע יציבה? שני ילדים
בני 14, גיל של אמת עירומה ותעוזה חד פעמית. לאחר השנים האלה דבר כבר לא כמו שהיה,
פחדים לא מובנים, רצונות מתערבלים. וככה הולכים עכשיו שני אנשים, אל המכונית שלו,
והכל כרגיל... על שביל של קברי זכרונות מתים.
"השיר הזה מעצבן.." צלילי
הטראנס המתלהמים שבמכוניתו לא היו ערבים לאוזניי. אז שוטטתי ברשימת השירים שבמכשיר
המוסיקה שלו, בשביל לשנות לשיר אחר.. "תביאי לי.." הוא הכריז בהחלטיות
ולקח מידי את המכשיר.
ואל תוך שקט משונה, בחלל שביני לבין
אהובי, הסתננו צלילי גיטרה מושלמים. שיר יפה, הוא בחר להשמיע... חשבתי לעצמי
ותהיתי, האם זה שיר שנבחר במיוחד? האם יש משמעות למילים?
אבל אני לא נותרתי להאזין לשיר המתנגן,
שיכל ליצור אווירת סוף מושלמת בעצבותה ובאושרה ובכאבה ובהתאמתה אל כל הרגעים...
הנותרים והנשכחים והכואבים והמרוממים.
אני דחקתי בנינו שיחת חולין.
כשהגעתי הביתה, מוכרחה לעמוד מול עובדות
החיים, חיפשתי את השיר באינטרנט על מנת להאזין לו. לבדוק אם יש בו במקרה טיפה של
רגש, מילים מתאימות, שהוא רצה להשמיע לי... בנסיעה ראשונה ואחרונה, שלו ושלי.
מצאתי את השיר.
ואל תוך החדר שלי, בחלל שביני לבין
עצמי, הסתננו צלילי גיטרה מושלמים.
מילה אחר מילה, ואני מצטמררת ומתעוררת
ומתרגשת מחייכת ודומעת, ככל שמתקדם השיר...
כי בשיר אחד סגרת הכל. את השמחה שבכאב.
את הזכרון שכמעט הורג. את הגעגוע שלעולם לא מסתפק. את הסיפור המשתכשך שלנו, במעמקי
הפחד והאושר, לצלילי נגינה חונקת,ומגע ממיס...
סוף שניסתי לדמות לי את תבניתו במשך שנה
שלמה,סוף שעיצבתי ורקמתי את זהותו, בכל רגע מתחלף, דמיינתי לעצמי איך הכל
יגמר...לפעמים הנצחון היה בידיי, ולפעמים דמעות עיטרו את לחיי. לפעמים בכעס הכרזתי
בפניך על סודות שפחדתי לספר, אך לעולם לא חשבתי על המובן מאליו,
הסיפור שלנו נגמר בשיר.
Don't know why I'm
still afraid
If you weren't real I would make you up
now
I wish that I could follow through
I know that your love is true
and deep
as the sea
ומה ניסה להגיד לי
יאיר? כשבתוך מכוניתו השמיע לי את השיר שנפתח במילים האלה? מבטאות את מה שהוא מנסה
להסביר... שיר עצוב הוא בחר, ובדיוק מתאים.
כי אם לא הייתה
המציאות לעולם היינו מתאחדים... והוא לא יודע למה הוא עוד מפחד, גם לי זה לא ברור.
אולי כי אז.. לפני שנים, כשלא ידענו מה הם
פחדים, מיהרנו אל תוך מה שלא הבנו שיכבול אותנו אל אשליה בלתי נגמרת, חסרת
תחתית...שמהותה בגעגוע.
חתכנו בבשר
החם,הצלקת נותרה.. והיום מפחדת לחזור להכאיב. אף אחד לא רוצה רוצה לטבוע במעמקים.
לי לא משנה כרגע
לכתוב על הישיבה הנצחית על הספסלים, על המילים שנזרקו לחלל האוויר, על מה שאמור
להוכיח למה אנחנו מאוהבים.
כי אין סיבה, ואין תוצאה. כזו האהבה שלנו,
מסביבה מתעטפים החיים.
but right now
everything you want is wrong,
and right now
all your dreams are waking up,
and right now
I wish I could follow you
to the shores
of freedom,
where no one lives.
אולי תיסע איתי אל החופים האלה יאיר?
שם נמצאת האהבה שלי, גדולה מידי בשביל מיבנים. מטביעה אותנו יחדיו לעולמים.
אני מצטערת שפגעתי בך אז,אני מתחרטת
על כל הרגעים...וברור שאינך יכול לעכוב אחרי לעבר החופים הדמיוניים, הנצחיים,
המנצחים שלא קיימים... כי לך יש עכשיו חיים אמיתיים, מבוססים, איתה, היא יפה
ואהבתה מוחשית.
Remember when we first met
and everything was still a bet
in love's game
you would call; I'd call you back
and then I'd leave
a message
on your answering
machine
כן, אנחנו הכרנו
כשהיה עוד מותר להמר על רגשות מבעבעים. כשעוד לא ידענו מה הוא פחד ואיך צועדים
לאט. מתבססים ומצמיחים כל דבר בזמן המתאים... אנחנו הכרנו לרגע, וחשבנו שאנחנו כבר
ותיקים בתוך סיפור אהבה של חיים שלמים...ילדים נמהרים. הימרנו על כל נכסינו, ולא
היה לנו מושג מה אנחנו עושים.
המבט שלך חורר לי
את הנשמה, הידיים שלך עיצבו לי את הגוף. בתוך חיבוק יחיד ועצום, לאור ירח מהתל,היד שלך מתמקמת בין
המותן לבטן שלי. והילדה שלימים הפכה להיות אני, נמסה ומתעצבת אל תוך מציאות שלא
ידעה שהיא קיימת. מציאות שבעתיד...תתאדה לנו מהחיים המוחשיים.
אתה ואני מושלמים ולא יכולים.
But right now
everything is turning blue,
and right now
the sun is trying to kill the moon,
and right now
I wish I could follow you
to the shores
of freedom,
where no one lives
אבל איך תבוא אחרי יאיר? איך תבוא
אחריי מהול בפחדים? יום אחד זוכר הכל ויום אחד אומר שהזמנים ההם כבר לא קיימים... "המשכנו
הלאה"-אתה אמרת ודקרת אתמול,ואני הבנתי כמה שבוודאי הכאבתי לך כשאמרתי את זה
ראשונה,לפנייך...לפני כמה חודשים.
בעוד יום מכריז שחוזרים לזמנים
הטובים, וביום אחר כבר גורם לי לשנוא אותך... יאיר. יחסי אהבה שנאה אמרת שיש
בנינו.ושוב הכרזת את מה ששנינו מבינים. אני אוהבת אותך כמו שאני רוצה לטעום את
החיים, ושונאת אותך, כי אתה רק רוצה...
רוצה בלי התמורה, רוצה לעד, מכאיב לי בפחדים.
We're made out of blood and rust
looking for someone to trust
without
a fight
איתה נוח לך, ולצידה אתה מתיישב. אתה
אוהב את חום גופה, ואת העובדה שמוכיחה את עצמה מול עינייך. נמצאת ומכריזה, ואתה
אומר לה "אוהב אותך" בחזרה...
אתה סומך עליה ולי עוברים החודשים,
לאט ובעינוי מתמיד...כי האורח הקבוע בחיי, בחלומותיי, הוא חלק מזוג, שלא כולל
אותי.
I think that you came too soon
you're the honey and the moon
that lights
up my night
וברגע הזה עלה בי חיוך עצום שמילא לי
את שקי הדמעות, והרעיד לי את הקרקע, ונחרט בנשמתי... אלוהים... אתה חושב שהגעתי
מוקדם מידי, ואני לא עוזבת,כמו הירח שלך, מזכירה על קיומי בלילות מחדדים. אם רק
הייתי יכולה, לנחות ולהתחבק איתך על האדמה. להדביק אותנו בדבש הצורב הזה, שטעם
הלוואי המתאדה שלו, נותר מתוק ומכאיב. אתה
פותח לי את הפצע שמנסה להגליד: הרצון לחזור אחורה,ולתקן את החשוב מכל... התזמון הרעוע.
אולי אם היינו נפגשים בזמן הנכון,
היית יכול לסמוך עליי כמו שאתה סומך עליה. בינתיים אני רק הירח שלך, שבמרחקו
המכאיב מזכיר על קיומו בלילות אפלים. בינתים אני רק הטעם המתוק בפה שלך,שהולך
ונעלם עם השנים.
we got too much time to kill
like pigeons on my windowsill
we hang around
וכאן הדמיון שלי נבנה במהירות למגדל
עצום באוויר. האם גם אתה הצלחת לדמיין אותנו בכל מילה? אני חושבת שאם שני אנשים
מסוגלים להגדיר אחד כלפי השני אותה תחושה, הרי זו אהבה.
השנה הצלחת לעשות זאת, "אהבה-שנאה",
תיארת במדויק את יחסינו, את הרגש המטורף. ואני כאבתי ושמחתי כשהרגשתי את המילים
שלך בתוכי, ונדהמתי...שני אנשים באמת יכולים לחוש את אותה התחושה.
אני קוראת על הציפורים שחגות במעגלים,
בזמן הבלתי נגמר, שמכריע את גורלן. יותר מידי זמן יש לנו, לפחד ולפחד... ולעולם לא
לממש, את מה שאנחנו כל כך רוצים, את מה שכמעט טעמנו ממנו לפני שנים.. כשהעזנו...לאהוב.
היום אנחנו חגים במעגלים.
גם אתה מרגיש כככה? והמוסיקה בחלק הזה
מתרוממת ומרתחקת כמו אותן ציפורים...
ever since I've been with you
you hold me up
all the time I'm falling down
לעד הייתי מחזיקה
אותך...לעד הייתי מחזיקה ואוהבת אותך עד אין סוף,עד שנטבע ונחיה ונהיה בהכל... ונשחה בכלום,יאיר. אם רק תבוא. אני מסכימה
להכיל. כשנפגשנו לראשונה עוד לא ידעתי, איך מתמודדים עם הרגש העצום שאיימת להחדיר
לתוכי. אבל היום אני מוכנה, היום אני יכולה...היום אני יודעת מה הוא הזמן הדרוש לאהבה,
היום אני מסוגלת להחזיק ולמנוע ממך את נפילתך. היום אהיה מוכנה לעד להחזיק אותך,
לעד לאהוב אותך... לנשק אותך ולהרגיש כל חלק חיובי ושלילי שבך, לגעת ולשמור אותך
בתוכי.
But right now
everything is turning blue,
and right now
the sun is trying to kill the moon,
and right now
i wish i could follow you
to the shores
of freedom
where no one lives
freedom
run away tonight
freedom freedom
run away
run away tonigh
אבל אתה רק רוצה ורוצה... ולעולם לא
מוכן, להגשים את מה שאתה חולם עליו. לבוא אחריי לחופים של אהבה נצחית.
אז השמעת לי בנסיעה ראשונה-אחרונה, שיר על סיפור אהבה שלא
נגמר. בסוף החתום של הקשר שלנו, בסוף שפחדתי ממנו וציפיתי לו כמו שאני אוהבת אותך.
ובשיר אחד סגרת הכל. הסיפור שלנו נגמר
בשיר על סיפור אהבה שלא נגמר.
