'הוי ארצי מולדתי'–כתב אלי פרץ
"הבית," ייללה "לקחו לי את הבית...לקחו לי את הבית... לקחו לי אותו. אני רוצה את הבית שלי."
היללה, צעקה הדהדה לאורך המסדרון בקומה השנייה של בית האבות וכתקליט שחוק חזרה ונשנתה וצרמה את האוזן. ואני עם מפתח הצינורות בידי, לא מצליח להתרכז. ובין כל יללה לצעקה, ליבי נחמץ, מעיף מבט אל סוף המסדרון, מנסה לאתר את מקור היללה. ושם, מול דלפק של האחות האחראית התרכזו כעשרים דמויות ברחבה סביב שולחנות. נראה לי שרחבה זו משמשת כחדר אוכל, למועדון ולמקום הבילוי היחידי עם המסך המרצד כנגד מבטים בוהים חסרי עניין בסובב אותם.ואותה אישה משתרעת בכסא גלגלים, כל גופה כמו מאובן ורק שפתיה נעות, 'לקחו לי את הבית, לקחו לי אותו'. במבט מושפל ותחושת אשמה על סולם, רגל פה ורגל שם ומפתח הצינורות שלא מוצא תוחלת לקיומו ומפעילו הנאמן ממרום הסולם משתוקק לצאת ולעשן סיגריה.
חייבים להתעשת, לסיים את העבודה ולעוף מפה לפני שתשתבש עליי דעתי, חזרתי אל הצינור ואל טפטוף המים החמים מחלל התקרה האקוסטית החשוכה, מנסה למסוך לפניי ארשת אדישה אך ללא הצלחה יתרה. ברגע שפירקתי את הצינור הפגום פרצו מים לוהטים והציפו את המסדרון וכמובן גם אותי, למרות שסגרתי את הברז הראשי, וכשסוף , סוף השתלטתי על השיטפון, ירדתי אל השלולית שזרמה גם לחדרים ובהוקרת תודה הבטתי במושיעה בדמות אחת מצוות העובדים שהופיעה עם מגב והחלה להדוף את המים אל יציאת החרום.
יצאתי אל מדרגות החרום המתכתיים, עוקב בהיסח הדעת במגב הנע ומרפרף מעל פניי המים קדימה ואחור וחוזר חלילה. עמדתי עם מבט נעוץ כמוקסם ובאגרסיביות שואף וגודש אל ריאותיי עשן מהסיגריה הרוחשת.
"תודה." קול צרוד וצורב בקנה מלווה בעשן סמיך. חיוך צחור שיניים, ברק בעיניה וזוהר בלחייה השחומות. הפנתה גבה אליי וחזרה לעבודתה, חולפת על פני כסא גלגלים עם דמות מעורפלת של גבר קשיש המתקדם בעצלתיים לאורך המסדרון כשרק ידו הימנית היא המובילה, מעט ימינה ומנסה לישר את דרכו של הכסא המתנהל כשיכור הצועד צעד קדימה וחצי לאחור. חזרתי לעבודתי , מתעלם מהקולות, שוב מטפס על הסולם עם מפתח הצינורות ביד להשלים את עבודתי. כשלפתע חשתי שדבר מה נתקל בסולם ובמבט קצר התברר לי שהקשיש בכסא הגלגלים הספיק לעקוף אותי ולהתקדם לעבר יציאת החרום שדלתה פתוחה לרווחה. מיהרתי לרדת מהסולם ונסיתי למנוע מהקשיש לצאת.
"סבה,מסוכן לצאת."
והקשיש, מבטו קבוע בפתח היציאה וקצף מתאסף בצידי פיו הנסגר ונפתח חליפות באותו קצב שידו השמאלית רועדת ומדביקה גם את רגלו שבאותו צד. ניסיתי לסגור את הדלת ולמנוע ממנו לצאת , אך רגלו הימנית הנתמכת במאוזן קדימה לא אפשרה זאת. ניגשתי אליו לסובב את כסא הגלגלים כשלפתע הונפה ידו הרועדת לאחור, ובאגרוף קמוץ התכונן להנחיתו בפניי.
"תלך מפה." קולו רועד, כולו כעוס כשידו חותכת באוויר ונוחתת על ברכו הרועדת.עמדתי חסר אונים, ומבטי מחפש ישועה מכיוון צוות העובדים. וכשהגיע החיוך צחור השיניים, נשמתי לרווחה. וכדי להשלים את התמונה הסוריאליסטית שנקלעתי אליה, נשמעו לפתע מקצה המסדרון צלילי אקורדיון המלווים את קולו של זמר במחרוזת שירי ארץ ישראל.
"בוא יעקב, תשמע שירים במועדון." בקולה המלטף של החיוך הנצחי.
ובין שיר לשיר שוב נשמעת יללת האישה הזועקת חמס על שלקחו את ביתה, וכשהחל הזמר לשיר את 'ארץ בה נחיה וארץ בה נאהב', מצאתי את עצמי מהרהר על אותה אישה שבסך הכול ביקשה את ביתה שהוא כל ארצה ומולדתה.
