"לפני כמעט עשר שנים נפל גם עלי תיק כזה", שמעתי פתאום את קולו. הסבתי מבטי אליו מופתע, תוהה על מה הוא מדבר. הוא הוסיף להביט נוכחו כשהמשיך: "ולא רציתי לשאת את התיק, אז ברחתי. השארתי אותה לבד עם המעמסה…"
דמעה שפילסה דרכה במורד לחיו של אבנר מנעה ממני לשאול אותו איזה תיק, על מה אתה מדבר. חיכיתי שימשיך. החל לדבר רק אחרי שגמענו כבר קילומטרים מאותו קניון שם עצרנו לאכול. אני נהגתי והוא ישב מכונס בעצמו, עיניו בכביש שלפנינו. כשחזרנו למשאית והתנעתי, נזכרתי בבדיחה ששמעתי אמש וסיפרתי לו אותה; הבנתי שמשהו אוכל אותו מבפנים רק אחרי שכל התגובה לה זכיתי הייתה - "אהה" אחד חיוור. אני דווקא חשבתי שהבדיחה מוצלחת. כיבדתי את שתיקתו והחרשתי גם אני.
ואז נזכרתי. ישבנו קודם באותו קניון, אכלנו שווארמה ולגמנו מפחיות הקולה. עגלה נעצרה בסמוך וזוג התיישב בשולחן לידינו. צרחות בקעו מהעגלה והבטנו לאותו כיוון; ילדה גדולה למדי ישבה שם, כבת שבע או שמונה, פניה מעוותות, גופה מפרכס, ידיה ורגליה בועטות באוויר והיא צורחת במלא גרונה. האם ניסתה בדיבור רך להשקיטה ונפנפה לנגד עיניה בפיסת בשר בניסיון לפתותה. האב ישב קפוא והגניב מבטים נבוכים לצדדים. הילדה חטפה את הבשר, הכניסו לפיה, חדלה לצרוח והחלה ללעוס. עיניה היו ריקות מכל הבעה וקצף התהווה בזוית פיה.
"מסכנים, איזה תיק נפל עליהם," לחשתי לאבנר. הוא לא הגיב, מבטו היה מרוכז בשווארמה שלפניו. כעבור שעה קלה קמנו ונסענו משם.
"ידעת שהייתי נשוי בעבר לאישה אחרת?" שמעתי שוב את קולו.
"לא, לא ידעתי."
הכרנו מזה מספר שנים, נפגשנו מדי שנה במילואים והתיידדנו, אך הידידות לא חרגה מעבר לבסיס המילואים, הוא גר במרכז, אני במושב שלי בצפון. ידעתי שהוא נשוי ושיש לו שני בנים קטנים, הוא הראה לי תמונות של משפחתו וגם ראה את משפחתי בתמונות.
"הייתי בן 23 כשהכרתי אותה," המשיך בקול נוגה, "משוחרר שנתיים מסדיר ועובד בעסק המשפחתי. היא התגוררה עם אמה קרוב לבית המסחר שלנו בדרום תל- אביב, ראיתי אותה מדי פעם עוברת ברחוב. את פניה ראיתי רק בחטף, אך מה שהספקתי לראות מצא חן בעיניי מאד..." הוא השתתק לשעה קלה. קולו היה נרגש כשהמשיך:
"כשראיתי לבסוף את פניה מקרוב, הוכיתי בסנוורים. היו לה פני מלאך עם העיניים הכחולות המדהימות ביותר שראיתי מימיי. נפלתי שדוד, התאהבתי בה ממבט ראשון כמו שאומרים..." התנשם עמוקות או שאולי נאנח.
"במשך חודשים ניסיתי לשכנע אותה להסכים להיפגש עימי; הייתי מעכב אותה ברחוב, מפטפט איתה קצת, למעשה בעיקר אני דיברתי. מהמעט שסיפרה ידעתי שהיא בת 20, עלתה מרוסיה בילדותה ולומדת חינוך מיוחד בסמינר. אבל לצאת איתי לא הסכימה... לקח לי מספר חודשים עד שהצלחתי לשכנעה להיפגש, וגם אז הסכימה רק לשתות איתי כוס קפה של אחר- הצהריים בקרבת מקום. התגנדרתי לקראת הפגישה ואבי שאל אותי לאן אני רץ באמצע יום העבודה; עניתי לו שאני הולך לפגישה ראשונה עם אשתי לעתיד. עד כדי כך הייתי מסוחרר..."
עיניו הפכו רכות, נוגות, שדרו געגוע; הוא המשיך:
"הייתי נרגש כשהתיישבתי מולה בבית הקפה. היא הייתה מתוחה מאד ואני ייחסתי את זה לביישנות, לחוסר ניסיון עם בחורים...הזמנתי פעמיים קפה ועוגות והיא שתתה בשקט בשעה שאני פטפטתי, סיפרתי לה על שירותי הצבאי ועל התוכניות שלי לעתיד והכרזתי שהיא מוצאת חן בעיניי ושאני בחור רציני ושאין לה מה לפחד לצאת איתי וש...היא הפסיקה אותי פתאום, פניה רציניות:
"גם אני צריכה לספר לך משהו". הייתי נבוך מזה שהשתלטתי על השיחה. זה קרה לי תמיד כשניסיתי לעשות רושם על בנות, אני מדבר אז יותר מדי. שתקתי מבויש. היא לא הסתכלה עלי שעה שדיברה, נעצה עיניים בצלחת העוגה שהייתה עדיין כמעט שלמה.
"בגיל 15 עברתי התמוטטות נפשית. אושפזתי במוסד פסיכיאטרי לנוער למספר חודשים. עכשיו אני בסדר אבל אני מטופלת בכדורים. בגלל זה גם לא גויסתי לצבא למרות שמאד רציתי...חשבתי שאתה צריך לדעת זאת לפני ש..."
הוא נפנה אלי: " אני אקצר את הסיפור, אגיע לעיקר. אני הייתי מאוהב לגמרי, לא עלה בדעתי לוותר עליה בגלל משהו שקרה לה במהלך הילדות שלא באשמתה. אך להורים לא סיפרתי, למה לי להדאיגם, למה לי לשתפם בעניין שלא שייך להווה. חששתי מתגובתם.
גם הם התאהבו בה, ביופייה, בביישנותה, בצניעותה. "רואים שהיא ממשפחה טובה, היא יודעת להתנהג", התרשמה אמי כשהבאתי אותה לראשונה אצלם. לא היה איכפת להם כלל שהיא ואמה חיות בצנעה בדירת שני חדרים שכורה. אמה אישה משכילה, התפרנסה משיעורי פסנתר, הייתה ברוסיה מורה באקדמיה. היא בת יחידה, אביה נשאר שם, הוריה התגרשו כשהייתה קטנה.
התחתנו כעבור שנה . היא לחצה עלי לספר להוריי על מחלתה לפני שקובעים תאריך, אך אני סירבתי, למה לך שיתחילו לבחון אותך תחת זכוכית מגדלת, אמרתי לה. היא סיימה את הסמינר, חיפשה עבודה כמורה ובינתיים סידרה את הדירה שרכשנו בעזרת הוריי.... ואז, כשבוע אחר החתונה, בלי כל התרעה, היא התמוטטה... " קולו נשנק.
" התחילה לדבר באופן מוזר, דברים הזויים, וגם מעשיה לא היו הגיוניים... היא אושפזה שוב.
הרופאה שם הסבירה לי שזה שילוב של המתח של החתונה ובנוסף הצורך להסתיר ממשפחתי שמכביד עליה, וגם לא הקפידה על נטילת התרופות... הייתה מאושפזת במשך כחודש עד שמצבה התייצב ושוחררה..."
השתתק. נסענו ברחובה הראשי של עיירה דרומית, היינו בדרכינו חזרה מבסיס בנגב לשם הובלנו ציוד הנדסי כבד במסגרת שירות המילואים שלנו. הוא הצביע על מרכז מסחרי קטן על פניו בדיוק חלפנו:
"בוא נחפש חניה ונעצור, אני מרגיש צורך בכוס קפה. אחר- כך אחליף אותך בנהיגה."
עצרתי ברגע שמצאתי חניה. הייתי סקרן לשמוע את המשך סיפורו והצטערתי על העיכוב. הזמנו קפה, הוא ביקש טורקי, אני הפוך. בית הקפה היה כמעט ריק בשעה זו של אחר-הצהריים בעיירה הדרומית המנומנמת. לגמנו בשתיקה מן הקפה כששמעתי את שאלתו המפתיעה:
"קראת את "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי?
לא הבנתי מאיפה זה בא, שיחה על ספרות בעיצומו של סיפורו האישי הדרמטי. הבטתי בו מופתע. "כן, היה ספר חובה בתיכון, אך מה זה קשור?"
הוא שיגר אלי חיוך עצוב. "זה קשור. אני חטאתי, אך מיאנתי לשאת את העונש. השארתי אותה לבדה לשאת את העונש על חטאיי." שתק, לגם את שארית הקפה, הרים את ידו ואותת למלצר. הזמין שני בקבוקי מים מינרלים. כשהמלצר התרחק, חזר לדבר בקול יבש, ענייני:
" בזמן האשפוז, נאלצתי כבר לשתף את הוריי במצבה. הייתי מבוהל והם הרגישו שמשהו קרה וגם לא יכולתי להסתיר את העדרה מהבית, מה גם שלא יכולתי לדעת מה צופן העתיד... הם נבהלו מאד, כעסו שהסתרתי מהם את המידע, "מה היית צריך להסתבך עם אישה חולה, יכולת להשיג כל אחת," - אמרה לי אמא. הכרזתי שאני אוהב את אשתי ושאעמוד לצידה בכל מצב.
"רק אני מקווה שאתה לא מתכוון להביא איתה ילדים לעולם, ידוע שמחלות נפש הן תורשתיות," פסק אבי. התעצבנתי והתאכזבתי מתגובותיהם, ציפיתי לתמיכתם, הם הרי אהבו אותה. הייתי מבוהל ממצבה וילדים עתידיים לא העסיקו אותי באותו רגע."
"היא שוחררה מבית החולים, מצבה התייצב די מהר. השיגה עבודה במקצועה ושקענו בשגרה של זוג צעיר, עבדנו, יצאנו, בילינו. בהתחלה הייתי מאד זהיר איתה, חששתי להלחיצה, פחדתי מאי ההסכמה הכי קטנה שלא תתפתח למריבה ושחס וחלילה...אך עם הזמן נרגעתי. התחלתי לשכוח מהאירוע, זה כבר נראה לי לא מציאותי לחלוטין. היא הייתה כל כך הגיונית, כל כך מאוזנת...
"הנישואים עושים לה רק טוב, אתה טוב בשבילה ואני מאושרת", חיבקה אותי אמה. גם הוריי נרגעו עם הזמן. לא הוספנו לדבר על זה, אבל ידעתי שנושא הילדים מטריד אותם. אבא העלה פעם נוספת את עניין התורשה, סיפר שקרא ש... לא רציתי לשמוע, אמרתי לו שיעזוב אותי במנוחה, אין לנו בינתיים שום תוכניות לילדים...
וכך עברו שלוש שנים בלי שום אירוע נוסף. היא הייתה כבר מורה מוערכת ומצליחה מאד בעבודתה עם ילדים בעלי קשיי התפתחות... והגיע גם היום שאמרה לי שהיא רוצה ילד. ניסיתי זמן מה להתחמק, אנחנו עוד צעירים מאד, נחייה קצת לפני שנעמיס עלינו עול גידול ילדים...
אבל היא התעקשה: הגיע הזמן, היא מרגישה חזקה, היא משתוקקת לילד, הרופאה שלה מעודדת אותה...
נכנסתי ללחץ. גם אני רציתי ילדים אך פחדתי מהקלפים שיעלו בגורל. הלכתי לשוחח עם הרופאה שלה. לא יכלה להבטיח לי שהילד לא יירש את מחלתה של אשתי.
" אין ביטוח בדברים האלה כמו שאין שום ביטחון גם כששני בני הזוג בריאים לחלוטין. בכל מקרה זו הגרלה, רק שבמקרה שלכם הסיכונים קצת יותר גדולים. צריך לקוות לטוב, להיות אופטימיים.."
הוא פתח את מכסה הבקבוק ולגם בצימאון. מחה את פיו בידו ופוקק את הבקבוק. מבטו לא היה ממוקד כשהמשיך לדבר:
"הייתה לי שיחה קשה איתה. אמרתי לה את האמת אשר הבשילה אצלי מזה זמן רב: שאני ירא להביא לעולם ילד פגוע נפשית. הצעתי לה לאמץ תינוק. עשיתי קצת שיעורי בית, אמרתי, אימוץ תינוק בארץ זה סיפור ארוך, יכול לקחת שנים, ניסע לרוסיה ונביא תינוק משם, יש שם הרבה ילדים עזובים שמשוועים לבית, אולי נמצא שם ילדה חמודה כחולת עיניים כמוך...
היא הסכימה. היה הרבה עצב בעיניה אבל הסכימה. נסענו לבית יתומים בסן-פטרסבורג והתאהבנו בתינוקת בהירת שיער בת חודש בלבד. הבאנו רופא שבדק אותה ביסודיות ופסק שהיא בריאה לחלוטין. לקח עוד כחודשיים של פרוצדורה עד שהבאנו אותה ארצה. היא גדלה קצת בינתיים והייתה מלאכית קטנה, ילדה פיה, ילדה פיה..."
הוא הרים את מבטו והסתכל בעיניי: "שמעת פעם את הביטוי ילדי הפיות?" הנדתי ראשי.
"כך קוראים לילדים אוטיסטיים, ילדי הפיות. הסתבר לנו עד מהרה שהילדה המושלמת שהבאנו מרוסיה, המלאכית הבלונדינית הקטנה, היא אוטיסטית קשה, שקועה בעולמה, לא מתַקשרת כמעט בכלל עם הסביבה...," גיחך בעצבנות, "אני שפחדתי מהתורשה של אשתי ונסעתי לרוסיה להביא משם ילדה מושלמת..." פרץ בצחוק מר, "אם זה לא צחוק הגורל, אני לא יודע מה זה..." לחלוחית הייתה בעיניו כשהמשיך:
"אך חטאי לא מסתיים בכך שאילצתי אותה לוותר על פרי בטן ולאמץ ילדה שהסתבר שהיא מפגרת. אחרי שנתיים נשברתי . היה גיהינום בבית, הקטנה לא חדלה לבכות, הייתה מטיחה את ראשה בקיר, שוברת את כל הצעצועים, קורעת את בגדיה...אני לא הצלחתי לתקשר איתה בכלל, רק בזרועותיה של אשתי נרגעה, אותי דחתה בצרחות כשניסיתי להרימה..." הדמעות כבר התגלגלו על לחייו והוא מחה אותן בידו בתנועה עצבנית חטופה.
"דרשתי להכניס אותה למוסד לילדים כאלה, אני לא יכול לסבול יותר, חיינו לא חיים, אמרתי לה. היא התנגדה בכל תוקף. "שאנחנו לקחנו אחראיות עליה ברגע שאימצנו אותה, אז נעשה כמיטב יכולתנו בשבילה. וחוץ מזה אני אוהבת אותה מאד, אמרה".
פרצה מריבה איומה בינינו, היא הטיחה בפניי בפעם הראשונה את המילים שעד אז שמרה בפנים: "לא רצית ילד ממני, רצית לאמץ ועכשיו אתה רוצה לזרוק אותה כאילו היא חפץ פגום".
הוא תפס את הבקבוק שהיה כבר ריק, מעך אותו בידו וקם. אותת למלצר ושילם.
" עזוב," אמר כשראה שאני מוציא את ארנקי.
התחלנו לצעוד לעבר מקום חניית הרכב, מרחק של כמה עשרות מטרים. הוא התיישב במושב הנהג, אני לצידו. לפני שהתניע, עוד הוסיף:
"השארתי לה את הדירה והסתלקתי. נמלטתי כמו שפן. משלם לה מזונות בנדיבות. ראיתי אותה עוד פעם אחת ויחידה כעבור מספר חודשים, במתן הגט. את הילדה לא ראיתי מאז."
את שארית הדרך עשינו בשתיקה.
