חיוכים קטנים

חיוכים קטנים

בוקר שמתחיל קצת אנמי, וחדשות מאירופה שלא עושות לי טוב, הטיסה שלי כבר התבטלה ואני כאן – לפחות בבית – מחכה ועוקבת אחרי התפתחויות.

ישנתי בקריות והרכבת שלקחה אותי חזרה לתל אביב מלאה חיילים, אולי קיבלו חופש ליום העצמאות??

בעליה לאוטובוס מתעופפים לי שטרות מהארנק, כסף קרואטי, אדם צעיר מרים אותם ממש לא מבין מאיפה זה, הצהרתי בעלות והודיתי לו, מצחיק בטח בקרואטיה היו תוהים למראה השטרות הצבעוניים שלנו...

באוטובוס אני מסתכלת מהחלון הבתים חולפים והמסלול מוכר מתמיד, אבל איפשהוא רציתי לחזור הביתה – שכרגע באירופה – התנועה ברחוב הצר התנהלה לאט והאוטובוס כמעט שעמד יותר משנסע, עובדת זרה הלכה על המדרכה הנגדית דוחפת כסא גלגלים שעליו קשיש שתנועותיו מוגבלות, נראה טיול שגרתי, היא עוצרת לרגע ומנופפת לשלום לכייון האוטובוס בטח לעוד חבר מוכר מהפיליפינים... אבל לא.

היא מסובבת את כיסא הגלגלים ומפנה את תשומת ליבו של הקשיש לאישה שיושבת ארבעה ספסלים לפני, וחיוך קמוט אבל מאיר מפציע לו. הקשיש מרים יד איטית, לשלום ובמאמץ מסוים מרים בשתי אצבעות את שולי כובע המצחיה, במחווה שלא רואים היום הרבה, האוטובוס המשיך בדרכו ואני נצרתי את החיוך שהמשיך להאיר את פניו של הקשיש.

מה שמחווה אחת קטנה יכולה לעשות.

המשכתי בנסיעות,

צהרים, אני בתחנה המרכזית בירושלים מחכה לאוטובוס שיזוז בתנועה העמוסה, ושוב אני רואה במדרכה הנגדית בחורה פיליפינית מלווה צעיר שנראה עם תסמונת כלשהי, הם מתלבטים לאן ללכת, ובדיוק שהאוטובוס התחיל לזוז נעצר לידם אדם בערך בן 40 מתנשף והגיש לבחורה ארנק שחור, כנראה נפל לה בדרך, את החיוך שלה ושל המלווה שלה, השוויתי מיד לאלו מהבוקר,

מה שמחווה קטנה יכולה לעשות,לשנות לנו את כל היום.

פלא שחזרתי רגועה הרבה יותר הביתה??