ממש לפני ארבעה חודשים הוזמנתי למסיבת החנוכה של ספרה החדש של גלי- "צלילות הערפל". השם, המכיל בתוכו את מוטיב את האוקסימורון, חזה שלספר צפויה הצלחה רבה. למעשה, הכותרת אמרה כבר הכל- זהו ספר מעניין שכדאי להציץ בתוכו. עם-זאת, ברגע שתעשו זאת, לא תצליחו להניחו מידיכם. עכשיו נותר לראות האם הציפייה איננה כגודל האכזבה.
"צלילות הערפל" הוא ספר מדע-בדיוני, ריאלי בחלקו והזוי בחלקו השני. זהו ספר, שנועד לחזות את עתיד האנושות, ממש בשנים הקרובות, ע"פ התבססות בהוויה הלוקחת חלק בהווה. למעשה, הספר מתחיל ממשפחתה של מיה, שחקנית תיאטרון אותה העריצו רבים, אשר בונה מקלט אטומי, מתוך חשש תהומי כי המתיחות ששררה באותה תקופה תתפוצץ, ולא תאמינו- מלחמת העולם השלישית תגיע. עם-זאת, מיה גמרה אומר עם עצמה כי זו תהיה מלחמתה האחרונה של האנושות. במהלך המלחמה מיה ממשיכה לפתח את תורתה, כאשר היא מצליחה לגרור לצידה את אדם- פירסומאי לפני המלחמה, ואב מודאג במהלכה. וכך, שניהם מחליטים להיות הראשונים אשר יבצעו ניסוי בבני-אדם, כאשר נכדתה של מיה הופכת להיות המועמדת המושלמת מכל הבחינות להיות שליטה. על תוצאות הניסוי אני ממליץ לכם לקרוא בספר עצמו.
קשה שלא לומר כי הספר מזכיר במידה רבה את ספר המופת של ג'ורג' אורוול- "1984". בין היתר, משום שבמרכז העלילה עומד רומן בין שני אנשים. הרקע- הוא רקע דומה כמעט לחלוטין. בעוד שב"1984" נאסר לאהוב, ב"צלילות הערפל" האהבה אמנם נמנעת- אך חלומם של גברים רבים יוצא לפועל- מותר לעשות סקס חופשי, וכמה שיותר. כך או כך, שני הרומנים משמשים כנקודת מפנה מסויימת. ההבדל מתבטא, עם-זאת, במה שקורה לאחר נקודת המפנה הזו. בעוד שאורוול מצליח לבצע בצורה מודעת מפנה במוחם של הקוראים, צבי-וייס מבצעת את המפנה בעלילה עצמה. מה מהם יעיל יותר? על זאת אתם- הקוראים- תעידו. כל אחד, עם אהבתו שלו.
עם-זאת, אני זוכר כי כשסיימתי לקרוא את ספרו של אורוול, חשתי שלא סיימתי את התהליך. ריקנות מסויימת מילאה את קרביי. ניתן לומר, במידה מסויימת, כי סופו של ספרו של אורוול היה סוף פתוח. אורוול הצליח להכניס אותי לתהליך, אך לא נראה כי הוא סיים אותו. חסר לי שם משהו. כאן נכנס לתמונה ספרה של צבי-וייס. ניתן לראות כי גלי לקחה את העלילה המוכרת מספרו של אורוול ונתנה לה סיום. הייתה תחושה בספר שהתהליך החל, עבר תלאות פעמים רבות, והסתיים. אולי בטוב ואולי ברע, אך הוא הסתיים. וזה מה שמעניק נקודת יתרון חשובה לספרה של צבי-וייס. היא הצליחה לשדר מסרים ורעיונות דומים, אך נתנה להם סיום, ולא גרעה בכך במיל' מן הדבר האמיתי. ככה אני אוהב את הספרים שלי: עבים, מרתקים וכאלה שגם מסתיימים.
יהיו ביניכם כאלה שיאמרו כי דווקא סוף פתוח הוא סוף טוב, משום שסוף פתוח מותיר את הקורא בחשיבתו, ומעניק לקורא את היכולת לסיים את הסיפור לפי ראות עיניו. וכאן טמונה טעות נוספת. למרות שצבי-וייס מעניקה לספר סיום, הסיום הוא סיום שגורם לקורא להמשיך לחשוב על הספר גם שבוע אח"כ. הדבר נובע מכך שהסיום מלא בתובנות. תובנות חדשות, שבני-האדם הכירו אותן כבר מזמן, אך לא היה אחד שהיה לו האומץ להעלות אותן על הכתב. צבי-וייס היא הראשונה לעשות כן, והיא עושה זאת בזהירות מרובה. כמו אמן שמפסל, כך גם צבי-וייס מצליחה לקחת את החומר, לצקת אותו, ומפזרת אותו אט-אט, כך שלא תהיה מעמסה רבה מידי. וכך, יוצא לצבי-וייס ספר מלא בתובנות חדשות, המעניקות נדבך נוסף לרעיונות אותם רבים מכם מכירים מספרו של אורוול, והכי חשוב- מעניינות. אלו הן תובנות אשר הצליחו לזעזע רבים מעקרונותיי, אשר תמיד ראיתי אותם כדבר הנכון ביותר. ובכלל נראה כי צבי-וייס באה ומערערת את כל המוכר לנו, בין אם בשימוש ברעיונות מעורערים משהו, ובין אם בהצגת התובנות איתן חיינו מאז ומעולם- אך מעולם לא היה לנו האומץ לבטא אותן במפורש.
אך כמה שסוף התהליך מוסיף לספר, האופטימיות המוצגת לקראת סופו דווקא גורמת לקורא לפקפק מעט באמינות הספר. רק העובדה שהאירועים הקורים בימינו אנו נלקחים לספר ומעוותים לאירועים המתאימים למסגרת עלילתו מחזירים אותנו לכדור-הארץ. הספר מלא באופטימיות ובתמימות. עם-זאת, כל אחד יכול לקחת את האופטימיות והתמימות למקומות שונים. אני, למשל, ראיתי באופטימיות מוטיב לכך, שלמרות שכולם אומרים שהעתיד של כולנו נראה שחור מתמיד, האמונה באופטימיות חייבת להיוותר. אחרת, הצבע השחור המאפיין את עתידנו יקבל גוון שעוד לא נראה כמותו עלי-אדמות. כך שנראה, כי למרות שצבי-וייס מהלכת על קו דק מאוד, היא מצליחה (גם אם בקושי רב) לאזן בין הריאליות לבין האופטימיות הוורודה המוצגת מתוך העלילה.
שני מוטיבים עיקריים המוצגים במהלך העלילה, הם מוטיב הפסנתר והסוסים ומוטיב יוון העתיקה. לאורך כל העלילה, מיה מזכירה את עולם יוון העתיקה בניסיון לבסס את דעתה, ולהראות כי למרות שיוון העתיקה נעלמה כבר מזמן, היו רעיונות כבירים כבר באותה תקופה. רעיונות אותם החברה המודרנית צריכה וכדאי שתאמצם. שני המוטיבים העיקריים הללו, משום שהם כ"כ עיקריים, הופכים את הספר לאצילי משהו. ספר שיכול לדבר מאוד אל החברה הגבוהה באופן כללי. דבר כזה גרם לי, כאדם שאיננו רץ אחרי האצולה, להירתע מעט מהספר. אינני מחפש אצולה, אני מחפש פשטות מסויימת. מה-גם שזוהי אצולה שעלולה לגרום לחוסר אמינות ביחסים השוררים ב"מדינת-מיה". האם באמת יכולים להיות פערים גדולים כ"כ בין השליט לנשלט? קשה לי מעט להאמין.
עם-זאת, מאידך, מי מאיתנו לא אוהב לשמוע את תחביבי החברה הגבוהה? המוטיבים הללו הצליחו גם לא פחות לגרום לסחיפה מהירה של הקורא לתוך עלילת-הספר. אמנם מוטיבים כאלה היו עלולים לפגוע באמינותו, אך הם עדיין שימשו כיתרון רב לעניין הרב הנוטף מתוך הספר.
לסיכום, ניתן לומר כי אמנם צבי-וייס חוזרת במידה-רבה על תבנית מוכרת לנו- הקוראים- אך היא מצליחה ליצור ספר, שמלא בתובנות מעניינות במקומות הנחוצים. ספר פשוט וקליל, בעל רמת סחיפה גבוהה, שמצליח לרתק את קוראו לכמה שעות טובות. אמנם צבי-וייס יצרה ספר אופטימי יתר על המידה ואצילי במקומות מסויימים, אך אלו הם דברים שבמקומות אחרים רק הפכו לנקודות יתרון בספר, שבחיבורן לתובנות הרגשיות והמחוכמות אותן היא מציגה, הופכות יחד את הספר למשהו שהוא יותר מסתם ספר. מה-גם, שבהשוואה בין צבי-וייס לאורוול, צבי-וייס בהחלט לוקחת בגדול בהתחשב בכך שהיא מציגה תהליך חשוב, ומעניקה לו סיום מרתק ומעניין, כמו הספר עצמו. ונסיים עם ציטוט מספרה של צבי-וייס: "ברור גם לכם גם לי שצריך אומץ... הרבה אומץ לחשוב על דברים שכאלה. להגות רעיון מטורף שכזה... ממש מטורף! חצוף אפילו". ועוד המלצה קטנה וחמה- רוצו לקנות את הספר בהמוניכם, וכמה שיותר מהר.
"צלילות הערפל", מאת גלי צבי-ויס, בהוצאת טרקלין; 206 עמ'; מחיר:75 ש"ח.
